בית המשפט!

פרק 24.

למתים אף פעם לא קשה. הם לא מתמודדים עם האבל, עם האובדן. אלו שנותרו מאחור מתמודדים. נשברים. נהיים ההריסות של חייהם. רק הגוססים מתאבלים על מותם- אלו שיודעים מה עתיד להתרחש. אבל אלו שחייהם נגדעו? כך בחטף. לא מתמודדים עם דבר. דאגותיהם עוברות למעלה, מה יש למעלה? איך הם שומרים עלינו אם הם לא על ידנו? איך הם שומרים עלינו מעצמנו?.

"בואי". שון אוחז בידי ומוביל אותי ליציאה.
"זה אחיך? זה שסיפרת לי עליו-"
"כן"
"זה היה יד ימינו של אביך?"
"כן"
"אתה מודע לעובדה שהשתכללנו מימי הביניים?"
"כן"
"אתה לא חייב להיות כבול לאביך אם אתה לא מעוניין-" סבלנותו פוקעת. הוא מצמיד אותי לגדר הקרה של בית הקברות. חזק. מגעו חזק וקר, מתקשה לשחרר את אחיזתו ממני.
"את לא יודעת מה אני חייב ומה לא, אני עם גדי בעסק הזה חזק. אין יציאות. אין פרישות. רק המוות משחרר אותנו. הבנת? לא עוד מילה בנושא" הוא משחרר אותי ומפנה את גבו אליי, אני מנסה להדביק את מהירותו אך ללא הצלחה אני נשארת מאחור ולא לידו. עוקבת בשקט, לא פוצה מילה. קול הפתיחה של האוטו נשמע. הוא לא חודל ממנהגו לפתוח לי את הדלת אפילו שהוא כועס כל כך. אני נכנסת בשקט וחוגרת.

הדרך חזרה לא מוכרת. הבניינים המוכרים של שכונתי לא מופיעים, הפרברים נגלים לעיניי. וילות ענקיות מדשאות רחבות. אני לוחצת על מתג החלון ופותחת אותו. ציוצי הציפורים של שעות הצהריים נשמעות באוזניי.
אף פעם לא ייחסתי כה חשיבות לקול הציפור. קול מעצבן. מציק. קול נקי ללא עכבות. אני סוגרת את החלון ונהנת מהמזגן שבתוך האוטו. מבודד אותי מהקור אימים שבחוץ.
שון שקט.
"אז שום מילה בנושא? או שום מילה בכלל?"
חיוך קטן מופיע בזווית פיו.
"אפשר לסמוך עלייך תמיד שתפרי את השקט עם החריפות המטומטמת שלך".
"חפים מפשע יחלקו על אמירתך, שום טמטום לא נמצא בחריפותי"
עיניו ננעצות בעיניי. פרצופי נשקף באישוניו, בצבע הכחול. אני נראית כמו מישהי שטבעה בים העמוק. "הכביש". אני מצליחה להוציא לחישה ממני בקושי.
אנחנו מתנתקים בקושי רב. הכל כל כך מתוח.
"חשבתי שזה יירד עם הזמן, את מרגישה את זה גם?"
"כן"
"כוסעמק."
"בחיים לא שמעתי אותך מקלל מחוץ למיטה"
"כן, כי זה עושה לי את זה רק במיטה"
"אז למה קיללת עכשיו?"
"כי המתח הזה ביננו מיה. המתח יכול להרוג. כמעט כמו שהעיניים האלה שלך נועצות את לבי. הורגות אותי בייסורים איטיים"
"וזה טוב לא? כי רק בעזרת המוות תשתחרר מגדי"
הרסתי את זה. חזרנו למדיניות שקטה.
הוא נכנס לתוך חניה מקורה על יד בית שנדמה כטירה. ארמון יהיה תיאור טוב יותר למה שעיניי רואות.

אני נותרת ברכב, שואלת את עצמי אם כדאי לעקוב אחריו- אם הוא רוצה שאעקוב אחריו.
אדם בשנות הארבעים לחייו מעביר לחיצות ידיים עם שון, הוא מביא לו סיגריה. ושון תוחב אותה בין שפתיו, עיניו נעוצות בי מבעד לחלון.
האש מדליקה את עיניו, הן נוצצות מבעד למסך העשן, הוא שואף את הסיגריה לריאותיו. נושם את הרעל.
שון למולי כאן- זה שון אחר.
האם זה שון האמיתי?
ידעתי שהוא מעורב בפשע אך אף פעם לא חשבתי על כך לעומק. עד כמה הוא עמוק בעסקים?
הוא מאיים על מישהו במכות עד זוב דם? הוא מכה אותו עד ששיניו עפות ממקומן? הוא רוצח את המשפחות שלהם? שון באמת רצח מישהו? האם רופא שמעניק חיים, שלמד לחוס על המסכן ולא להפלות. להילחם תמיד עד הנשימה האחרונה עד שהמכונה לא מראה קו ישר של מוות- לא מוותרים. האם בן אדם שלמד את כל זה בלימודי רפואה ויודע מהו ערך החיים מסוגל לגדוע אותם מאחר?
ולמה אני חושבת על זה עכשיו, רק בגלל שהוא מעשן. ומראה לי צד אחר?