המועדון אפוף עשן, אני מוקפת בסרטן.
המוזיקה רועשת, כמעט בלתי נסבלת. האוזניים הולמות, הבס מותאם לפעימות ליבי או שפעימות הלב פועמות בהתאם לבס. "איך אני שמח שסוף כל סוף את באה איתי לכאן!, אין ספק את בדרך הנכונה להחזיר לי את מיה של פעם" ג'ון צועק באוזני מנסה להתגבר על המוזיקה כמעט מחרישת אוזניים. פעם אהבתי את כל זה- חיי הבליינות. בתקופת הלימודים ביליתי את רוב לילותיי שיכורה כל כך שהיו צריכים לגרור אותי בכוח מהרחבה למעונות. חוץ מימים לפני מבחן, לפני מבחן צריך ללמוד ולעשות סקס.
'זהו סיבוב אחד ביקשת וקיבלת עכשיו את חוזרת ללמוד למבחן החשוב שלך מחר. אל תעשי לי את המבט הזה. גם נענוע הציצים שלך מול הפנים שלי לא יזיזו אותי מעמדתי. אני נותן לך ללמוד עכשיו. אוקיי, זאת ממש מכה מתחת לחגורה. את כל כך לא הולכת לעבור את המבחן אם את תמשיכי למצוץ לי ככה'
החיים האלה, שפעם ניהלתי או מיה אחרת ניהלה ליתר דיוק, נמצאים הרחק מאחור. הפסקתי לצאת למועדונים, אני כבר לא השיכורה שצריך לגרור אותה מהרחבה. אני מיה אחרת, מחודשת. אחת שיושבת בלילות עם כוס יין מול הטלוויזיה, אחת שכבר לא מקיימת סקס לפני מבחנים או מקיימת סקס בכלל. עד ששכבתי עם שון, לא הבנתי כמה מגע של גבר חסר לי.
אני מנסה להשתחרר כפי שג'ון מפציר בי, אני מתיישבת על הבר מסתכלת בג'ון צד טרף בעיניו. 'אני כל כך הולכת לחזור לבד הביתה'.
"מיה שלי, לפני שאני עוזב אותך לטובת החתיך שממול, תרשי לי להרים שוט זה לחיינו. לחייך, לחיי. אנחנו שורדים, משאירים את הראש מעל המים משתדלים לא לטבוע. שואפים תמיד למעלה לשבור את גג הזכוכית שמונע מאיתנו כל כך הרבה דברים. לחיי מירוץ החיים".
הכוסות נוקשות. הטעם המר שנשכח מזכרוני מתגלגל בגרוני, צורב, מתחשק לי להחזיר את התכולה חזרה לכוס. מאוחר מידי.
"עמוק ג'ון, אני חושבת שהתעלית על עצמך הפעם" אנחנו צוחקים, לג'ון יש הרגל: לפני ששותים חייבים לספק סיבה.
השוטים נמזגים כמו מים, אני וג'ון מרימים כל אחד בתורו. הערפול המוכר אופף את מוחי, כדאי שאפסיק. אני לא כמו פעם, אי אפשר להאשים בזה את לוסיאן, הפעם הוא לא אשם שאני לא מסוגלת לשתות יותר מחמישה שוטים. בזה אני אשמה, בכל השאר- המצב הנפשי והפיזי שהשאיר אותי, הוא אשם.
"ו..זה הסימן שלי,להתראות מיה. אל תחכי לי"
הוא נושק לי ומותיר אותי לבד, מוצפת באנשים מסביבי ובין כל ההמון- אני מרגישה בודדה יותר מתמיד.אני אוהבת להאמין שאני מסוגלת להתמודד עם הכל, תציבו בפניי את כל הבעיות שיש בעולם ואצליח לפתור אותם, בעזרת החוק, מחשבה חריפה או כל דבר. לצערי, גם סופרמן לא מסוגל להתמודד עם תחושת הבדידות.
כמו עצם שתקועה בגרון, את מגלה פתאום שאת לבד. כשלוסיאן היה איתי הרגשתי שאני שלמה, שיש לי הכל, פאקינג זכיתי בלוטו- בכל הקופה. ומאז שהוא הלך, לא משנה כמה דאגתי להיות בחברת אנשים, אף פעם לא לבד מצאתי את עצמי שרויה בעצבות, בבדידות האכזרית. כי אין דבר נורא מלהיות מוקף באנשים שאוהבים אותך, ולהרגיש בודדה. אני מאחלת לך לוסיאן שהתחושה הזאת תרדוף אותך לפני שאתה ישן במיטה הזוגית והכל כך נוחה ליד אשתך שאתה בטח נורא אוהב, ושאותה תחושה תהיה שם כשאתה קם בבוקר. אם למה שקרה בינינו אתה קורה אהבה טהורה,אז מה קורה לעזאזל בינך לבין אשתך? מניאק.
YOU ARE READING
בית המשפט!
Romanceאי פעם אהבת אותי? אי פעם אמרת אני אוהב אותך והתכוונת לזה? לא סתם אוהב אותך כמי שיורק את המשפט כל פעם כדי ליישר את ההדורים, אלא באמת התכוונת- אני. אוהב. אותך.
