קורן ממני משהו, קשה לי להצביע בדיוק מה. אני פשוט יודעת שאני כבר לא כאתמול-שלשום.
'אני אוהב אותך תמיד תזכרי את זה, טוב? לא משנה מה יקרה. איך יגמר הסיפור שלנו. מיה, מיה יקירה אני מקווה שתסלחי לי. אם לא בגלגול הזה, לפחות בגלגול הבא בו אני מקווה שדרכינו יצטלבו שוב.
אז תשמרי את אהבתי שלי אלייך, אני יודע שאני אשמור את שלך, אנצור אותה. אהבה טהורה.
עד שניפגש שנית, אהובה'
והנה תת-מודע המתעלל שלי מחזיר אותי מגן עדן למציאות הקיימת. הפתק שמצאתי על השידה ליד המיטה שלנו, הריקה.
הוא עזב, נטש, השאיר אותי לבד. ולא היה לו האומץ להיפרד ממני פנים אל פנים. חודשים שהתחבטתי בפתק ובמשמעות הנסתרת, אם קיימת. אך שום דבר לא עלה בחכתי, הוא פשוט עזב. קם והלך.
מעניין אם הוא חושב עליי לפעמים, אי שם איפה שהוא נמצא. אני מקווה שאני רודפת אותו בחלומות, בלילות כפי שהוא רודף אותי, לא נותן לי מנוח.
בחודשים הראשונים, קיוויתי- אני זוכרת את ההרגשה- כשהלכתי ברחוב וציפיתי לראות אותו מעבר לכביש, ממתין שהרמזור יתחלף לירוק. או סתם כשהייתי בתור לסופר וראיתי אדם שמזכיר אותו בצורת גופו וכשזה הסתובב- כלל לא דמה לו. עם הזמן הפסקתי לחפש אותו בכל פינה שהלכתי אליה והשלמתי עם העובדה, שהוא איננו. לא יחזור עוד.
והנה שוב, אחרי כמעט שנה וחצי הניסוח המדויק של הפתק הארור שלו חוזר לנבכי מוחי, תחושת האשמה הזדחלה אליי לאט, אני לא אמורה להרגיש אשמה- הוא עזב.
הוא השאיר אותי לבד.
אז מדוע כשטוב לי סוף סוף, קצת פחות רע לי בחיים העגומים והאפרוריים הללו. הוא מבקר בחדרי הזיכרון שלי. רק אם היה מפתח באמצעותו הייתי יכולה לנעול את החדרים האלה ולא לפתוח אותם לעולם.
ריחו הנקי והמצוחצח של המשרד אופף אותי, אני מתרחקת מזיכרונות ליל אמש עם שון, קוברת אותם במגירה שמורה לימים בהם אצטרך ללקק את הפצעים.
אני בוחנת את הצדודית של האדם המסתורי שממתין לי במשרד על הכיסא, הוא יושב. שיערו אפור, אני מרגישה שהוא מוכר לי אך קשה לי להצביע מאיפה.
אני נכנסת למשרד, והוא מפנה את מבטו אליי.
הוא נראה עייף, קמוט, תשוש, מרוסק.
כלל לא האבא שהשארתי מאחור, הוא גידל כרס של עצלנים. עיניו אורו כאשר בחן אותי, איך גדלתי.
"שלום אבא".
אני לא מוצאת את המילים הנכונות להגיד, נראה שגם הוא מתחבט בינו לבין עצמו מה לומר לביתו האהובה והיחידה שהרחיק מעליו.
"אמא לא ראתה לנכון לבוא לבקר?" הטון יוצא עוקצני במקצת.
מאחר שהוא לא עונה אני ממשיכה "כן, מה מביא אותך אלפי קילומטרים מהבית כדי לבקר את ביתך היחידה בלי לטרוח לבדוק אפילו שזהו היום חופשי שלה?" אני מתחצפת, מצפה לתגובה זועמת. ליחס שיוכיח לי שהוא לא ויתר עליי, על החינוך שלו.
לאחר שתיקה ונעיצת מבטים עקובה מדם הוא סוף כל סוף אומר משהו.
YOU ARE READING
בית המשפט!
Romanceאי פעם אהבת אותי? אי פעם אמרת אני אוהב אותך והתכוונת לזה? לא סתם אוהב אותך כמי שיורק את המשפט כל פעם כדי ליישר את ההדורים, אלא באמת התכוונת- אני. אוהב. אותך.
