בית המשפט!

פרק 9.

"ארוחת צהריים, חמש דקות".
אדם מופיע בפתח משרדי עוצר אותי מהרהוריי.
מאז ששון הלך אני יושבת בחוסר מעש מול הקיר- שהזדיינו עליו- כחצי שעה במשרדי ומדמיינת את ידיו עליי.
מה שנהיה ממני- חתיכת רכרוכית.
"איך את מסוגלת לעבוד בחושך הזה" הוא מצקצק בלשונו ומגיף את התריסים שלא הוגפו לאחר משגלינו במשרד.
אני עוקבת אחר תנועותיו "מיה?" קולו מביע דאגה "כן, כן. חמש דקות. צהריים. אהיה שם" אני ממלמלת הברות מילים.
אדם צוחק ויוצא, לא לפני שהוא מעניק לשירלי- שעומדת בגבה אליי, מצלמת דפים- טפיחה רצינית בתחת. שירלי מצחקקת בתגובה. ממש אפשר לראות אותה נמסה למולו.

מאוד מקצועי אדם- 'רואה? ככה- את לא צריכה להתנהג!' הקול השפוי שלי מחזיר אותי למציאות. כרגיל. אני קמה ומיישרת את קפלי החצאית. זורקת את החוטיני שהחזקתי בכף ידי הקמוצה לפח, קוברת אותו בין הניירות. שלא יהיה לאף אחד צל של ספק, או אפילו מה לשער בטעות.

דיבוריו המלוכלכים של שון הציתו בי משהו, במלון הוא בקושי דיבר. נראה עצור במעט. אולי פחד להראות לי את הצד הזה. לעזאזל לא חשבתי שזה יהיה מושך- כל כך. הרגשתי מלוכלכת לידו, מופקרת. אבל רק שלו, זונה פרטית. שלא מעבירים אותה מיד ליד כמו מכונית יד עשירית משומשת. אני שייכת רק לו, האאודי היוקרתית שלו. חלילה אני לא מזלזלת בזנות, אני מהתומכות ליתר דיוק. אני חושבת שטוב שהאופציה קיימת. זוגות שמיצו אחד את השני- יכולים להתרענן בחידוש קשרם להתנסות בעוד נשים או גברים, גברים שלא מצליחים בחיי המין יכולים לשלם ולצבור ניסיון, חרמנים יכולים לספק את צרכיהם. התפקיד של הזונות חשוב, רק תחשבו כמה פשעי אונס הם מונעות.

אני מגחכת כשאני מדמיינת בעולם מקביל ללא זונות- גברים ערומים ברחוב רצים עם הבולבולים שלהם שלופים זקורים, לאנוס נערות מסכנות. הרחובות היו בתוהו. מזל שיש זונות!.
מכל סוגי המקרים שבאים אליי, מקרי אונס אני הכי מתעבת. להשיג בכוח מה שאתה לא יכול להשיג זו לא הדרך.

ההארה משאירה אותי מחוייכת במשך מחצית מארוחת הצהריים. אני שקטה- שלא כהרגלי, אך אדם ומייקי נראים להוטים ומתרגשים מידי בכדי להבחין. כשהצלחות מתרוקנות אני מזמינה תה, אדם קפה ומייקי מים. הוא תמיד מדבר על אורח חיים ללא קפאין ואילו התה שמגישים במסעדה הזו הוא עם מעט קפאין. אני מגלגלת את עיניי כשאני שומעת את קולו בראשי "את ידעת שקפאין מקטין את כמות הזרעים משמעותית לא יודע מה איתך מיה אבל אני לא מתכנן להיות עקר בגיל שלושים".קריצה. "בדיוק כשארצה ילדים".

"..מיה ריכוז" אדם נוקש באצבעותיו מול פניי "כן, תיק. רצח. ג'ולייט התאומה. דיברת עם השופטת, אני איתך" אני לא מצליחה לחבר משפט תקני.
עיניו של אדם נפערות, הם בוחנות אותי "אני מאוד מקווה שלא תדברי ככה בבית המשפט, בעיקר מפני שהדיון הקרוב יהיה מתוקשר. מסתבר שהתקשורת התעניינה בתיק- הרצחת וגם ירשת? אני לא זוכר איך הכתב תיאר את זה. לא משנה. העניין הוא שהכל הולך להיות מצולם. את חייבת להפציץ! השטות הזאת הולכת להציף אותנו בלקוחות ממש בקרוב".
הם מחוייכים, עיניהם נוצצות. "זה ממש נפלא, קשה לעכל. סוף סוף המשרד מקבל את הפרסום הראוי." אני מוצאת את עצמי אומרת באופן אוטומט. אדם ומייקי מסופקים מתשובתי ונשענים לאחור.