בית המשפט!

פרק 11.

קרב המבטים נמשך כל כך הרבה זמן, נדמה כנצח. 'סוף-שבוע שכולו שון' האלילה החרמנית שלי צונחת לה בביטחון גמור על ענן ורוד. 'ממש לא הולך לקרות' כמו שטן ומלאך שתי דמויות בדמותי מנהלות ויכוח על כתפיי, לא החלטתי עדיין מי השטן ומי המלאך. לבלות עם שון? סוף שבוע? זה לא אתי בעליל, ונוגד את כל חוקי הסטוצים הקיימים. או שאולי מזמן אנחנו כבר לא סטוץ, אם הוא יבוא איתי לבית הישן בו גרתי וידבר עם הוריי אנחנו גם לא נהיה סטוץ מתמשך כי אז- זה פשוט יהיה מוזר מידי, יותר רשמי.

"אני באמת לא חושבת שכדאי, מדוע אתה להוט להכיר את הוריי?"
"אני שוכב עם ליליאן זדייב, ומכיר את כל משפחתה. אני עושה את מיה בלום, מן הראוי שכדאי ליידע את משפחתך עם מי את מבלה בין הסדינים"
"אני לא בטוחה שהם רוצים לדעת את הפרטים האלו, חוץ מזה מה שלא יהיה שקורה ביננו לא יחזיק מעמד וחבל לשבור להם את הלב"

"אני צוחק"

הוא משחרר צחוק קצר ומאולץ ואני מתפרקת מהקלה, תרתי משמע, תודה לאל.
"למרות שיהיה נחמד לבלות איתך סוף שבוע שלם מתוחה כל כך ליד ההורים שלך, מבוהלת שלא ישמעו אותך צורחת את השם שלי בזמן שאנחנו נשכב במיטה החורקת והישנה שלך" צמרמורת עוברת בגופי ולרגע נדמה שאני רוצה שהוא יבוא להכיר את הוריי, כמו כל בחור נורמלי שיוצא עם הבת שלהם. שהוא ירצה להכיר את הוריי. אבל אבא קשוח מידי בפעם האחרונה שהכרתי לו את הבחור עימו אני יוצאת מזה שנתיים, ניתק הקשר ביני ובין משפחתי והבחור התנדף כלא היה.
"בחיי היית צריכה לראות את הפרצוף שלך, לחוצה כל כך, רק רציתי להשתעשע לא ידעתי שזה ישפיע עלייך, יונתן זרק משהו על סוף שבוע רחוק מכאן, אצל ההורים שלך". הוא קורץ כיודע סוד, הוא מסתיר ממני משהו, תחושת בטן.

הוא מתקרב אליי ממולל בידו את הסרט השחור הרך של החלוק. "אנחנו נזכה לחגוג היום את ההברקה שלך? או שנמשיך לעמוד פה ולקשקש על פגישות בדויות שלא יתקיימו לעולם".
הוא פותח את הקשר במשיכה עדינה, ללא כל מאמץ- החלוק נופל לרגליי וגופי נתקל במשב הרוח הקר של ניו-יורק. אני נרעדת לנוכח המחשבה שכל השכנים עלולים לראות אותי כך, כביום היוולדי ומיד נרגעת כשאני נזכרת בשעה המאוחרת. "קולגות, קולגות", אני לא מפסיקה למלמל. אולי אם אגיד בקול זה יכנס לי יותר לראש.

"שום דבר מעבר" הוא לוחש ומעביר את ידיו על מותניי- אוחז חזק, משאיר סימנים. הוא מסובב אותי בקלות ומצמיד אותי לחלון הזכוכית של המרפסת, גבי צמוד אליו- ראשו קבור בין כתפי לראשי, ושפתיו מוצצות ללא הרף את צווארי, בוודאי מותירות סימן חזק שלא ייעלם בקרוב. הוא מסמן אותי כמו שמסמנים בהמה.
הוא מרחיק אותי מהזכוכית הקרה, אני בוהה בסימנים העגולים ששדיי הותירו על הזכוכית. הוא ממשש את השד הימני, הרטיבות כבר מזמן גועשת למטה. 'איך חשבתי לישון ולוותר על המגע שלו'.

אני מסתובבת בחטף ודוחפת אותו לכיוון הכורסא בפינת ישיבה של המרפסת, מבהירה לו היטב שימי השליטה שלו נגמרו- אני ממהרת לפתוח את אבזם חגורתו לפני שיספיק להבין מה קורה, אני מוציאה את איברו הזקור לחופשי. אני בוחנת אותו מעט, עוצרת לחקוק אותו בזכרוני.
"תניח את הידיים שלך-" הוא קוטע את הסמכותיות שלי באחת.
"אני אניח את הידיים שלי כאן!" הוא טופח לי על התחת, חזק , מעסה אותו, מותח. הוא מרים אותי מעט ומניח את איברו בפתח, אני רוצה לרדת- להרגיש את תחושת המלאות- אך הוא מונע זאת ממני. ידיו מורידות אותי באיטיות מייסרת. אני זזה במעגלים בתקווה לחוות אותו עוד קצת. "שון, זה לא הזמן למשחקים" אני נאנחת ומותחת את צווארי לאחור, ראשו קבור בין שדיי, מלקק ומוצץ. לעזאזל שיתן לי להרגיש כבר! אני מתחננת בתוך תוכי.