בית המשפט!

פרק 24.

אלפים. מליונים. אנשים, שפעם היה להם סיפור חיים. פעם גם להם היה תיק אותו היו צריכים לסחוב על גבם פעם גם הם אהבו, הזדיינו, עבדו עד כלות נשימתם האחרונה. מתו- משיבה טובה, תאונה, רצח. התאבדו והגיעו לכאן, למקום המפחיד הזה. כאן- איפה שאין אמא ואין אבא שישמרו עליך מהחושך ומהמפלצות. מהשדים והרוחות. כאן, היכן שאתה מצוי מתחת לאדמה ותולעים וגופות הם שכניך. אבל לא אכפת לך כי אתה כבר מת. אתה לא רואה את כל זה, התודעה שלך הרחק הרחק מכאן. אתה מת. אתה לא מרגיש. בערך כמעט כמוני. אני מתאימה למקום הזה בדיוק כמו כל אחד אחר כאן.

שורה שלישית, רביעית, חמישית... עשירית.
קבר אחד, שתיים, שלוש, ארבע... שלוש-עשר.
המצבה קטנה מהשאר, אני זוכרת את המידות- שלושים וחמש רוחב, מאה שלושים וחמש סנטימטר אורך ומקסימום ארבעים סנטימטר גובה. כמעט חצי מהגודל הסטנדרטי.
שון נשאר כמה צעדים מאחור, מעניק לי את הפרטיות הנחוצה. עתיד גדוע, זה מה שקבור כאן. בן אדם, אם אפשר לקרוא לו בכלל בן אדם. ללא סיפור, ללא תיק, הוא לא אהב, הזדיין או עבד עד כלות נשימתו. אין לו תיק חיים לסחוב על גבו. הוא עדיין לא למד פחד מהו, מהם שדים ורוחות. תודעתו לא פותחה מספיק הוא לא יודע באיזה מצב הוא נמצא- גופה.
הוא לא יודע.
הדמעות מופיעות, כתפיי רועדות. "ילד שלי" אני לוחשת כך שרק הוא ישמע, למרות שהוא עשרות מטרים מתחת לאדמה, ויכולת השמיעה לא קיימת אצלו. "אני לא יודעת מה לעשות, לאן לפנות. תכוון אותי."
"אבסורד ככל שזה ישמע- אמא אמורה לכוון את בנה, לחיים טובים יותר. לאושר. אני כיוונתי אותך לכאן ועכשיו אני מבקשת את עזרתך. תכוון אותי כי רק אתה תצליח, כולך נשמה טהורה שהונחה בתוך תוכי, לא חווית את העולם האכזר. לא חווית את הרוע שהולך כאן. לא חווית-" אני רוכנת לנשק את האבן הקרה והמאובקת. מנגבת את פי בשרוולי ופונה משם. אף פעם אני לא מצליחה לסיים הספד, תמיד באמצע אני נקטעת. התודעה שלי מעין מתעוררת ואני קולטת מה אני עושה, מדברת לאבן. כשההבנה נופלת אני פונה משם והולכת.

שון לא עומד מאחוריי. אני סורקת במבטי את בית הקברות, צדה אותו בעיני. הוא נמצא כמה שורות לפניי. אני עוברת בין הקברים כמעט ומועדת, על חלקת אדמה. אני נעמדת מעט רחוק אך לא רחוק מידי. אני מצליחה לשמוע אותו, ולא מודעת לעובדה שזוהי חדירה לפרטיות.
"אח שלי אני מצטער". הוא קר נוקשה, אפילו לא דמעה אחת. הוא פותח את בית הנר ומדליק את הלהבה. בקבר של בני אין כל טעם להדליקה כי בחיים היא לא דלקה. הוא מת לפני שזכה לראות אש. רק את חושך רחמי.
"אני מצטער שהלכת, כי אני נכבלתי לאבא. אני שמח בשבילך שהלכת,כי אתה סוף סוף חופשי. אבל החופש שלך מותנה בכלא שלי אז אני מצטער ולא מצטער. כואב לי שאתה לא כאן. מעין חצי שני שלי, שתמיד אומר את העצות הכי גרועות. בזכותן ידעתי באיזה שביל לא ללכת. ועכשיו אתה כאן, בבית הקברות חופשי ומאושר. ואני לא יודע מהו השביל השגוי. לא משנה כמה אנסה לחשוב מה אתה היית עושה במצב כזה או אחר אני לא מצליח. הראש שלך תמיד היה מעוות. היינו שילוב מנצח אתה יודע?. אפשר להגיד שבזכותך אני אדם טוב יותר. בזכותך אני יודע מה הדרך הנכונה. אז תודה וסליחה."