בית המשפט!

פרק 23.

"אני מכור.
אני מכור להתמכרות.
אני מכור לתחושה שבהתמכרות, אני חושב שזאת הבעיה שאובחנה. אני התמכרתי אלייך מיה. התמכרתי עד אובדן חושים, התמכרתי כמו נרקומן מסריח שלא יודע יום וליל. שקוע רק במנת הסם ומתי ההבאה תהיה. זאת התחושה שעטפה אותי בקרבתך.
אני אקירוס שהתקרב יותר מידי לשמש- את שרפת אותי. שרפת אותי מבפנים עד שלא יכולתי לחזור ולראות את פנייך נכמלות- ולדעת שזהו מעשה ידיי. שכל מה שאת עברת ועוברת באחריותי. אני הסיבה שהעצבות פקדה את פנייך יום אחר יום. לילה אחר לילה. אני הסיבה וזה הורג אותי, מיה."

"אני יודע שפגעתי בך, אני יודע שלא הייתה בי אדיבות ללבך. הייתי כפוי טובה לא ידעתי להכיר תודה על מה שהענקת לי.
אני יודע שבזבזתי את זמנך. אבל הייתי צעיר.
הייתי אבוד מיה, הייתי כל כך אבוד וצעיר.
תראי.
את לקחת לך את הבחור המסכן, זה שבלי משפחה. שעבר עשרות משפחות אומנה ובתי יתומים בחייו. שאף פעם לא חווה ולו מעט מרגש האהבה. תמיד היה מלא במרמור ותסכול, שנא את העולם והעולם שנא אותו. ואז את באת והארת את חייו, עם השמחה התמידית הזאת שלך. החיוך המעצבן שכל הזמן נמתח ונמתח, עד שאין לו מקום. את שינית את כל חייו של הבחור העזוב, הגשמת את משאלותיו ואת חלומותיו שחלם בלילה. באותה תקופה ראיתי כוכבים מיה אני נשבע לך. הכוכבים יירטו אותי, זה מגיע לי בהתחשב במה שאני העברתי אותך. הכוכבים הרסו אותי מיה."

"ואז נגמלתי. הפסקתי לחשוב. לא רק עלייך על הכל. ועכשיו באת לחיי בשנית וראיתי אותך. ידעתי שאראה, לא הייתי מוכן. זה כאילו הזמן חלף ובו זמנית עצר מלכת, הכל חזר אליי בבום. בבת אחת. לא הייתי מוכן, ואני מתעורר עכשיו עם הדמעות שפעם שנאתי, גברים לא בוכים רק בלילה מסתבר ואני עדות חיה- ישן ומתעורר עם שבילי הדמעות היבשות והטריות. הדמעות שפעם למדתי להכיר ולהתרגל הם חזרו. הם חזרו מיה ואני כל כך מאושר כי סוף סוף אני מרגיש. את החזרת אותי מהמתים. שקט כאן כל כך בדירה העצומה הזאת. הלוואי שהיית כאן מנגנת לי בפסנתר, מקפצת ודורשת שארקוד איתה לצלילי הביטלס כמו שאת תמיד אהבת. כולם חושבים בעבודה שאני גמור, שעוד מעט וזמני פג. שאני הגעתי לאן שהגעתי לא על מנת להישאר. אבל הם לא יודעים מיה. הם לא יודעים שסוף כל סוף לבי פועם. עכשיו אני זוכר מי הייתי, התפכחתי. אני כבר לא המגיש הקריר והקפוא של המסך. אני חי, אני בוכה. אבסורד ככל שזה ישמע, אני מרגיש חי בגלל הדמעות. את בוכה מיה? את בוכה בלילות? או שאולי את בוכה כל היום? את מרגישה?. בבקשה תגידי שכן, אני לא יודע מה אעשה לעצמי אם אדע שהתשובה היא שלילית.-"

אני מסיימת את הדף הראשון ולא מסוגלת להמשיך. בן זונה. בן זונה. בן זונה. בן זונה. בן זונה. בן זונה. אני תופסת את הכוס בידי ומנפצת אותה על הקיר.
"זאת מי שהפכתי להיות חתיכן בן זונה. מניאק. אני שונאת אותך. אתה חזרת מהמתים אלא שלי אין תחייה גם לא תהיה אני מתה מבפנים אני סוחבת גוויות ברחמי, אני גוויה בעצמי" אני נופלת על הקרקע מתרסקת. בין שברי הזכוכיות. אני מחולקת לרסיסים יותר קטנים מרסיסי הכוס שהתנפצה. זרועות שריריות אוספות אותי, הריח הגברי של שון נכנס לאפי. "מה אתה עושה כאן? סוף שבוע. אין סקס בסוף שבוע. אין סקס בסוף שבוע" הוא מהסה אותי עם אצבעו על שפתיי ואוסף אותי אליו, מאמץ את כל הרסיסים של מיה לחזהו. אני מרטיבה את חולצתו וממשיכה למלמל "אין סקס בסוף שבוע". הוא מערסל אותי כמו שמערסלים פעוט. מרגיע. מנחם. "הייתי חייב לראות אותך".