אנחנו מתלבשים בשקט. שקט כזה שאין צורך במילים. אנחנו לא משתמשים בשפה, אין צורך בדיבור כאשר מדברים בשפת הגוף. הוא רוצה אותי, אני יכולה להבחין. השקט עם שון הוא נעים, אני יכולה לשמוע את המחשבות שלי בבירור ולא בכאוס, הכל רגוע יותר. שלו, אם זו התחושה כשמעשנים- אני יכולה להבין למה אנשים בוחרים להכניס לעצמם את הרעל לגוף. הייתי בולעת רעל עכברים בשביל להשיג מעט מהשקט הזה. התחושה נובעת בעיקר מהביטחון שהוא משרה.
אנחנו יורדים במדרגות רטובים מהמקלחת בהפרש של כמה דקות אחד מהשני בכדי לא למשוך שאלות ואש כלפינו. הירידה מרגישה כמו נחיתה מענן רך, אט אט השכבות של הרוגע והשקט שתקף אותי מתקלפות. המחנק בגרון חוזר, תופס את מקומו הקבוע כפי שתמיד תפס מאז התאונה. המחנק הזה גורם לי להרגיש אשמה כשברור לעין שאני הקרבן.
"בוקר אור, איך ישנתם?" יונתן מנסה לעקוץ ללא הצלחה.
"השינה הכי טובה שהייתה לי מזה תקופה" התמתחתי בכיסאי והתחלתי להעמיס את ארוחת הבוקר על צלחתי. תאבוני רב, אני גוועת.
"אתה יכול להעביר לי את הגבינות" אני יותר מצווה מאשר שואלת. שון מקדים את יונתן שאליו פניתי, אצבעותינו נוגעות המבט מצטלב. הזרמים והפרפרים לא מפסיקים לגעוש בגופי. איך זה הגיוני שבן אדם יכול לשלוט ככה בתחושותיי רק באמצעות מגע קל או מבט?
"תודה" אני משפילה את מבטי ומנתקת אותו מעליי, אני לא יכולה להראות את התחושות האלה- לא לעיני אבי. אני ברזל אסור לי להיות חמאה.
במהירות השיחות מתחילות לעלות הפעם יונתן ישב ליד אבי ואילו שון על יד אמי. כל אחד מדבר עם השני, ואני- מתעסקת באוכל. "מיה, שון מספר לי עכשיו איך הכרתם. זה נכון? את ומייקל?" מבטי מרצד, מה הוא עושה? איך מייקל עכשיו קשור לכאן? לבועה המשפחתית?.
הוא מושך בכתפיו- הצגת התמימות הזו לא תעבוד עליי שון בוכריס- "מייקל הוא הבוס שלי בעבודה, לא קורה או יקרה בינינו כלום-"
"אל תשללי" כרגיל תגובתה של אמי דומה לתגובות של יונתן, בגלל זה כל כך הסתדרתי איתו. אני מרגישה שאני חיה עם אמא.
"לא שוללת, אבל לא יקרה. בסך הכל באותו ערב ששון הגיע למשרד הוא ראה את מייקל קצת שתוי וקרוב אליי". אני מסבירה לשון יותר מאשר לאימא שלי, היה ברור לי שהוא רוצה לסגור את הפינה הזו ולהבין סוף כל סוף מה באמת קרה. להפעיל את הבעלות שלו עליי, וזו הייתה דרכו- להציב אותי במצב לא נעים כך שאהיה חייבת להסביר.
ובכן, למטבע יש שני צדדים "אבל זו לא הפעם הראשונה שדיברנו, דיברנו בצהריים לקבוע פגישה והחוצפן הזה השאיר אותי יום שלם במשרד, גרם לי להישאר עד עשר בלילה!" כל הישובים צוחקים למראה פניי הזועמות.
"בשביל מה אתה צריך עורך דין בכלל?" שון נחנק משאלתו של אבי. מבטו הקפוא והבטוח שהשרה אתמול נעלם, זה לא טוב, אבי יודע לזהות שמשקרים לו מקילומטרים.
"תמיד טוב שיהיה לא כך?" אבי מהמהם חצי הסכמה, אני מכירה את מבטו הוא מחשב מסלול מחדש על שון. מנסה להבין מי יושב איתו בשולחן חולק את ארוחת הבוקר. ההבנה תכה בו בסופו של דבר במוקדם או במאוחר.
YOU ARE READING
בית המשפט!
Romantikusאי פעם אהבת אותי? אי פעם אמרת אני אוהב אותך והתכוונת לזה? לא סתם אוהב אותך כמי שיורק את המשפט כל פעם כדי ליישר את ההדורים, אלא באמת התכוונת- אני. אוהב. אותך.
