בית המשפט!

פרק 18.

האגם נוצץ, לנוכח השקיעה שמופיעה לנגד עינינו. המראה מהפנט. אנחנו יושבים חבוקים כמעט ושוכחים את העבר והעתיד. אני מתנתקת מהרגע, מהגשמיות אני כציפור מרחפת. שוכחת היכן אני נמצאת וליד מי.
אדמומיות השמיים נשקפים על פני האגם כמראה. אנחנו כיחידה אחת, מסתכלים ונשאבים לתוך הטבע המופלא הזה.

"כבר מאוחר, אנחנו נפספס את תחנה מספר שלוש". יונתן מושך אותנו בקושי רב מהגן עדן שנכנסנו אליו. אנחנו קמים על רגלינו וחוזרים לסוסים שהמתינו בסבלנות רבה, קשורים לעצים. כל אחד על סוסו- מתחילים לנוע בדרך חזור. הדרך חזרה יותר רגועה, אין דהירות וקפיצות. אנחנו מתקדמים לאט- הפעם יונתן ראשון. אני משתרכת מאחור, נהנית מהדרך מהעצים, מהשמש שלא סיימה לשקוע. בקרוב החושך ישתלט על היער. כל חיות הטרף יצאו ממחבואיהם, ישעטו, יתחילו את יומם. יחזרו לג'ונגל הנוראי. שבו אחד טורף את השני, זה נורמלי כאן. ככה אתה נשאר בחיים ושורד, אתה צריך לצוד את האחר על מנת להתקיים. יש בזה היגיון.

"יפה כאן" שון מעיר אותי מהרהוריי ברגע שאנו נעים במקביל זה לזה, אחד לצדו של השני. "עליי להסכים איתך".
"את בסדר?"
"הכל בסדר גמור" קולי האוטומט יוצא.
"לא שאלתי אם הכל בסדר, באופן כללי הכל בהחלט בסדר כלפי חוץ. שאלתי אם את בסדר?"
"איך אני יכולה להיות?"
"אני מקווה שאי שם בעתיד, הלא רחוק אני מקווה, תרגישי בטוחה לספר לי את מה שעברת. ואז ורק אז אספר לך איך את יכולה להיות בסדר, יש לי שיטות מיה."
אני בטוחה שיש לו שיטות, המון שיטות איך להרגיש עם עצמך בנוח. במיוחד כשאתה- שון בוכריס- פשוט ומתוסבך יחד. לגדול בצל התאום המוכשר של אבא זה לא פשוט כלל, ועכשיו למלא את מקומו ולחיות עם העובדה שפשוט אף פעם לא תהיה מספיק טוב כמוהו- זה כבר ריסוק עצמי, ירי מטווח אפס. אי אפשר לשרוד מחשבות כאלה. והנה שון עומד וקיים מוכיח לי אחרת. אפשר להיות בסדר למרות הכל.

"אני מקווה גם".

אנחנו מחזירים בשקט את הסוסים לתאים, אני מנשקת את שלג ומעניקה לה ליטוף אחד ארוך אחרון. נפרדים מסקוט וממשיכים ליעד הבא. "מה תחנה מספר שלוש?"
"לאט לאט שועל, אני רואה שנכנסת לזה. ידעתי שתישאב לזה בדיוק כמוני" יונתן צוהל לנוכח התלהבותו וסקרנותו של שון.
"תחנה מספר שלוש: המועדון"
"מסיבה?" שון מתפלא, מסיבות יש גם בניו יורק, מסיבות טובות בהחלט. המתקלטים הכי מפורסמים בעולם מנגנים במועדונים אצלנו.
"לא סתם מסיבה, אתה תראה". אני אומרת בקול יודע סוד ואנחנו מתחילים לצעוד. המועדון נמצא על יד הקרבות, הדרך חזור מרגישה קצרה יותר באופן מפתיע. אנחנו לא מאתגרים אחד את השני- אנחנו שוקעים בשקט שאופף אותנו כל אחד והרהוריו. מחשבותינו גועשות. מעניין על מה שון חושב. מבטינו מצטלבים ואני ממהרת להסיט את עיניי לכיוון אחר. לרגליי- נעולות בתוך מגפי בוקרים. מעוטרות בעיטורים שחורים. אהבתי אותם כל כך. הצטערתי שבניו יורק הסטייל הבוקרי והכפרי פחות הולך- הכל שם חייב להיות מתוקתק, מחויט או יומיומי. אך לא כפרי. גם לא היה בניו יורק מועדון טוב כמו המועדון שאליו אנחנו הולכים כרגע.
האווירה שם משפחתית ואילו בניו יורק הכל צפוף ומנוכר. הכל זר. אתה הולך לאיבוד מהר מאוד ואין אף אחד שיכוון אותך לדרך חזרה, אין אחד שיושיט לך יד לעזרה. כי ככה זה בערים קרות האנשים מושפעים ממזג האוויר, חושבים שהם יותר מידי טובים בשביל לבזבז זמן על לעזור לבן אדם שצריך ומבקש עזרה. אני ממשיכה לנתח את התאוריה על הקרירות בניו יורק בעוד אנחנו נכנסים אל המועדון.