בית המשפט!

פרק 4.

"חדר לאחד בבקשה", אני מגישה לפקידה את הכרטיס אשראי שתחייב אותי על לילה.
ובאותה שנייה אדון בוכריס, בכבודו ובעצמו נכנס ללובי, כמה מפתיע.
אני יכולה להתערב שהוא יודע מה הוא מעולל לי והוא עקב אחריי כל הדרך על מנת להמשיך בהתעללות המייסרת הזאת.
אין לו מושג לתוכנית שרקמתי הלילה.

1.בר
2.יין ובכמויות
3.גברים מכל עבר
4.מלון
5.מיטה
6.אורגזמה

תוכנית בת שישה שלבים, תמציתית ועניינית.
הפקידה מעניקה לי את הכרטיס לחדר מספר 318.
'ג'ון, הסטוץ שלך הערב יעלה לי ביוקר' אני נאנחת ביני לבין עצמי ומקללת את החוק המטופש היחידי שחוקקנו בבית.
אני מודה לאל שחלק נכבד מהתוכנית שלי לא מצריך בגדים בכלל כי לצערי אני נשארת עם החליפה המחוייטת, תודות לג'ון והסטוץ שלו.

אני מרכינה את ראשי לעבר שון כמחוות שלום וממשיכה לכיוון המעלית. 'קומה שלוש, קומה שלוש' אני חצי משננת.
מעניין איזה קומה שון נמצא, אני מצליבה את רגליי כדי למנוע מהרטיבות להופיע. ללא הצלחה, היא שם ונראה שלא מתכוונת לעזוב עד שאעניק לגוף שלי את מה שהוא צריך- הפורקן, השחרור.
'בר, יין, גברים...' אני ממשיכה לשנן את התוכנית.

'חדר 318' מופיע מולי אני פותחת את הדלת ונכנסת לחדר ובמהירות מתחילה להתפשט ולקלף מעליי את החליפה, אני מפזרת את שערי הארוך שהיה קלוע לקוקו הדוק כל היום. התעללות לשמה, שיער עם נוכחות כזאת צריך להיות מפוזר בכל הדרו.
אני עוטפת את עצמי בחלוק שפרוש על מיטתי ושומעת קול גברי שגורם לי לקפוא, 'שון'.
הגיוני שהוא נמצא בחדר? איך הוא נכנס? בוודאי שילם לפקידה שוחד כדי לקבל את מבוקשו.
"מיה בפעם הבאה תדאגי בבקשה לסגור את הדלת אחרייך יש המון אנשים לא מנומסים בעולם הזה ויפרשו זאת כמעין הזמנה להיכנס לחדר" הוא עוצר לרגע ומוסיף "ולא להיכנס רק אליו".

אני מסתובבת כדי להסתכל עליו ואני רואה את פרצופו המשועשע מביט בי עם גבה מורמת. " תודה רבה שון, אני מודה לך על האדיבות ועל תשומת הלב. עכשיו אם לא אכפת לך בבקשה אשמח להיכנס למקלחת בלי שימתינו ויארבו לי בחדר" אני דוחפת אותו לכיוון היציאה מחדרי וכשאנחנו מגיעים לסף הוא מחזיק בידי, ומצמיד אותי אליו.
אני מרגישה את הציצי שלי נמעך על שרירי החזה המוצקים שלו, מעבר לבד החלוק, הפטמות שלי בוודאי עוד שנייה נושרות מרוב שהם זקורות, עומדות דום לכבודו.
הרטיבות שם. רטובה מתמיד.
"אני בסך הכל מבקש ממך להזהר" הוא אומר בחצי חיוך ועוזב אותי לפני שאעשה צעד טיפשי.
אני סוגרת אחריו את הדלת לא לפני שאני מבחינה בו נכנס לחדר שלידי,319.
חכם, שון, מאוד חכם.
מזל שהקירות צמודים ככה תשמע איך העורכת דין ששכרת מתענגת הלילה, אני מדלגת למקלחת עם פרפרים בבטן לנוכח המחשבה על מה שיקרה הלילה.

אני שמה לי ברקע שיר סוחף של הלהקה האהובה עליי, רדיוהד. וטובלת בהנאה באמבט החמים והנעים, אני מסבנת כל פיסת עור מעסה את רגליי לא פוסחת על אף איבר.
אני עוצמת את עיניי ומאזינה לשיר שבדיוק התחלף, רגוע יותר, שליו.
האצבעות שלי מגיעות לשם.
ומהרגע הזה אני לא יכולה להפסיק, התרגלתי לענג את עצמי בתקופה האחרונה, התרגלתי לגמור תוך כדי שאני מדמיינת אותו מעליי, נוגע בי, מלטף אותי, מכסה את כל עורי בשפתיו.
האמת, שעבר לא מעט זמן מאז הפעם האחרונה. אולי בגלל זה האלילה החרמנית שבתוכי הייתה פעילה היום מתמיד.
אני מתחילה לעסות את האיבר, כמו שאני תמיד עושה. מנסה לחקות אותו, איך שהוא היה מעביר את אצבעותיו על הדגדגן שלי, ומשם מחליק אותם לתוכי.
שוב התמונות שלנו יחד מופיעות במוחי מעומעמות כבר, לא כמו פעם, אני לא מעזה לפקוח את העיניים שחלילה לא אתרסק באמצע. אני יודעת שזה שטותי, הוא לא באמת כאן, אבל אני חייבת לאחוז ולו בפיסה הכי קטנה שהוא עדיין מלווה אותי ונמצא איתי בכל מקום.
אני מרגישה את הסוף מתקרב, הרעידות הקטנות מתחילות להופיע, אני גונחת. גניחה חלשה בקושי נשמעת ואז-
פוקחת את העיניים.
מתעוררת מהחלום, מהפנטזיה. למציאות, לאכזבה. חשבתי שעם הזמן כבר אשלים עם זה ואפסיק להתאכזב בכל פעם, אבל כנראה שהמוח לא משחרר. נהגנו לעשות סקס, הרבה סקס.
אולי התת מודע משחזר את הרגעים שלנו ו'עובד' עליי שברגעים אלו של אורגזמות, הוא יחזור אליי.
שום אורגזמה לא תחזיר אותו אליי. הוא הלך והוא לא יחזור, החור בלב נשאר והוא עודנו שם, לא מתמלא או מתאחה.