בית המשפט!

פרק 23.

אני בהלם שהוא לא נס על נפשו לאחר שהיה עד לשגעוני. הוא לוקח את ערמת הדפים מידי, מרים אותי בין ידיו. ומוביל אותי לספה, מול הטלוויזיה. עוטף אותי בשמיכה וחוזר לנקות את הבלגן שעשיתי. אני בוהה במסך השחור, אוספת את ברכיי לחזי. המסך השחור שנפל על חיי בשנית. למה כל כך קשה לשנוא אותך? למה הוא עושה לי את זה. אני ממלמלת כל מיני מילים חסרי פשר שאני בעצמי לא מבינה. אני חייבת להחזיר לעצמי את כושר הדיבור. אסור לי להתפרק לא על יד שון. יונתן ודניאל הלכו- פעלתי בטיפשות שפתחתי את המכתב הזה לבד בדירה- מה חשבתי לעצמי?!

תשובות.

תמיד אנחנו במרדף אחר התשובות. למה צריך לרוץ אחר האמת? הלוואי שלשקר היה רגליים ותמיד היה רץ איתי למרחקים. קילומטרים ארוכים. כי השקר הוא נעים וטוב. היה נוח לי לחשוב שהוא קריר ונשוי ולא מרגיש כלפיי שום דבר, עכשיו האמת נחשפה בפניי והכל אחרת. הוא מרגיש כלפיי בדיוק אותו הדבר.
הוא בעצמו כתב- אני התמכרתי אלייך. הוא נשרף מקרבתי כמו שאקירוס נשרף מקרבת השמש. אז למה הוא השאיר את הפתק ההוא? זה לא מסתדר לי בראש..
הוא נשרף כל כך עד שלא יכל להתקרב אליי? האם אהבתי אליו היא מה שהרחיקה אותו? אבל איך זה הגיוני? הרי אין דבר כזה אהבה. אהבה זה ניחום. מילוי אינטרסים אחד של השני. רק החזקים שורדים את הבדידות. במשך שנה וחצי. שנה וחצי הייתי חזקה- שרדתי את כל מה שהבדידות המזדיינת הזאת העבירה אותי. שנה וחצי של סבל וריקנות. ואיסוף השברים שלא יתחברו לעולם. שנה וחצי של בדידות ולא הרגשתי לרגע חזקה או שורדת אלא חלשה ושברירית. פתטית ומלאת רחמים. מחכה שמישהו יבוא ויאסוף אותי על גבו. אני לא חזקה. אני הכל חוץ מחזקה.
"מזל שהגעתי אחרת היית ממשיכה לשבור את כל הסרוויס" שון שולף אותי מהרהוריי מנסה להפיח קלילות באווירה אלא שהוא לא יכול. הוא לא מסוגל. אף אחד לא. גם לא אני.
הוא נבהל ממה שהוא רואה בפניי- שברירות, אני אבדתי.
"אל תכריחי אותי לקרוא את החוברת הזאת מיה- החוברת שגרמה לך לצאת מהכלים. תספרי לי קצת ממה שעבר עלייך. טיפה. זה יקל עלייך לספר תסמכי עליי".
"אני לא רוצה לפתוח את הפצעים. נמאס לי לראות אותם מדממים שון".
"אבל רק אם את פותחת אותם שוב ושוב הם מתגלדים כמו שצריך. הם כמעט ונעלמים. אל תפחדי" הוא מדרבן אותי.
"זה קצת לא הוגן שאני סיפרתי לך את הבסיס על מה שעבר עליי ואת לא זרקת לי עצם, משהו".

"אני ננטשתי. ננטשתי מכל המעגלים של חיי- ומה שהכי כואב שכל זה התחיל מנטישה אחת בודדה. הנטישה שלא הייתה אמורה להגיע- נטישת אהבת חיי. אז- חשבתי שהוא אהבת חיי כמובן. עכשיו אני חושבת עליו כעל רעל, רעל שנותנים לעברים" הוא מחייך כשאני מתחילה לספר לו "תזכירי לי לא לעזוב אותך אף פעם"
"אני אהבתי אותו שון. הייתי מסוגלת להתמודד איתו מול הכל אבל הוא לא. הוא לא היה מסוגל. הוא עזב השאיר איזה פתק ליד השידה. אחרי שנתיים של קשר וזה מה שאני שווה? פתק עלוב שנתלש מאיזה מחברת ישנה? זה שבר אותי, בדיוק סיימתי את הלימודים. התרכזתי בלהתקבל למשרד של אדם ומייקל יונתן היה כאן איתי אחרי שעברתי מהדירה ההיא שהייתה מלאה בזכרונות שלנו. אסף אותי כל לילה חיבק ואהב. היה כאן איתי. אני לא מסוגלת להישאר לבד, תמיד הייתי בחברת אנשים. לאחר כמה שבועות שאיחר לי החלטתי לעשות בדיקה וגיליתי שאני בהיריון והלוואי שלא הייתי מגלה לעולם. אולי ככה לא הייתי מקבלת את הרעיון ואוהבת אותו. אוהבת את הרעיון של להיות אמא יותר מידי. ואז ננטשתי גם מיצר רחמי אתה מבין, חודש שלם לאחר שהפלתי טבעית הכחשתי. סחבתי את הגוויה של בני בתוך תוכי. סירבתי לדרישותיהם של הרופאים להוציא אותו. אני סיבכתי את עצמי, רחם שסוחב גוויה- מי שמע על דבר כזה" אני פולטת צחקוק לא קשור "מבחינה רפואית אני היחידה שאחראית למצבי הנוכחי, לא הייתה אפשרות להוציא אותו לכן הייתי צריכה לעבור כריתה". אני צוחקת כמי ששמעה את הבדיחה הכי טוב של השנה.