Terrified

40

[ יומיים אחר כך, יום שני ]

אני מרגישה כאילו לא ישנתי כל הלילה. אולי זה נכון ובאמת לא ישנתי כל הלילה, אין לי מושג. מה שבטוח זה שכבר ארבעה ימים רצוף אני לא מצליחה לישון כמו שצריך. אני חושבת יותר מידי או שאני מדמיינת את ג'ואי מדברת עם בנות אחרות או מדמיינת אותו עם ניה.

נכנסתי לסרטים ממש לגביו ולגבי ניה. מה אם הוא הולך אליה כבר כמה ימים? אני באמת שלא רוצה לדעת. אנה וסברינה ראו כמה עייפה וחסרת מצב רוח אני והן דואגות לי. הלימודים מתחילים עוד חצי שעה ואני התקשרתי לדן שיפגוש אותי ליד המועדון, באבנים הגדולים. אתמול הייתי אצל היילי כמעט כל היום ולא יצא לי לדבר איתו כמו שתכננתי. אני כבר מחכה לו שם.

אני לבושה בסווטשירט בצבע אפור עם ציור של חתול קטן באזור החזה שגולש מעט לבטן. לבשתי טייץ שחור ונעלי נייק גבוהות, שערי פזור וכמה סיכות סבתא תופסות את שערי בצדדים כדי שלא יפריעו לי. קר מאוד הבוקר ואני השחלתי את ידיי מתחת לסווטשירט.

ראיתי את דן מתקרב עם התיק על גבו. אילצתי חיוך קטן, הוא חייך אליי בחזרה אבל כשהתקרב וראה אותי יותר טוב חיוכו דעך ודאגה התפרסה על פניו. "את נראית עייפה... מאוד." הוא מלמל וחיבק אותי לפני שהתיישב על האבן הגדולה מולי. "ישנת כמו שצריך?" הוא שאל.

"לא." קולי מעט צרוד אז כחכחתי בגרוני ועניתי שוב. "לא. לא הצלחתי לישון כמו שצריך."

"זה בגלל הריב שלכם?" הוא שאל בשקט. "איתן סיפר לי שרבתם, אף אחד לא סיפר לי איך זה הלך..."

"בגלל זה אתה פה. רציתי לספר לך." עניתי ושפשפתי את עיניי. "הוא נפרד ממני."

הוא פער את עיניו. "מה?"

"כן." הנהנתי. "אבל הוא צודק." צחקתי ללא שום זכר להומור. "מי רוצה חברה שלא סומכת עלייך במאה אחוז ושואלת שאלות שמוציאות אותך לא בסדר? הרע בסיפור."

"סופיה..." הוא מלמל ונאנח.

"הוא לא עשה את זה." הנדתי בראשי והדמעות התחילו לזלוג. "היית צריך לראות איך הוא הגיב." אפשר לשמוע שאני בוכה. השפלתי את מבטי והרוח העיפה את הכובע של הסווטשירט כך שהוא יכסה את ראשי. "הוא כעס עליי שבכלל חשבתי ככה, אני באמת מצטערת על זה שלא סמכתי עליו."

"סופיה שנינו חשבנו ככה לא רק את..." דן מלמל בדאגה והרים את ידו, מניח אותה על הברך שלי. "בבקשה אל תבכי..."

"אני כועסת על עצמי." יבבתי. "אני לא מבינה למה לוגן וג'וש ימציאו לי דבר כזה? היילי אמרה לי בעצמה ששיכור אחד עשה לה את זה!" משכתי באפי והרמתי את ראשי אליו. "אני לא יודעת מה שמעת שהם מדברים עליו אבל זה בטוח לא זה." הנדתי בראשי ומחיתי את הדמעות שלי.

"אני מצטער..." הוא מלמל, באמת מתנצל.

"אל תתנצל." מיהרתי להגיד לו והסתכלתי לו בעיניים. "זו לא אשמתך. איזשהו חלק בי באמת חשד בו עוד לפני שבאת לדבר איתי."

"אבל אני זה שבעצם עודד אותך ללכת לשאול." הוא נשם עמוק. "ואני מצטער שאת ככה בגלל זה. בבקשה סופיה אל תבכי ותישני כמו שצריך..."

"אני לא מצליחה לישון כמו שצריך בימים האחרונים." חזרתי על עצמי. "כן, זה בגלל זה ואני לא יודעת מה לעשות. הוא ראה אותי כמה פעמים בארבעה ימים האלה והוא אפילו לא הסתכל עליי!" קולי מעט גבוה.

"תקשיבי הכל יהיה בסדר." הוא אמר, הוא התכוון להמשיך אבל קטעתי אותו גם עם הבכי שלי וגם עם מה שאמרתי: "רציתי לתת לו מרחב, אני לא יודעת כמה עוד מרחב אני אוכל לתת לו."

"אל תתני לו מרחב." הוא אמר בחדות. "תדברי איתו היום, תסדרו את הדברים ביניכם. את לא יכולה להיות ככה בגללו. אני לא אתן לך לדרדר את עצמך בגלל זה, הבנת?" אח שלי נשמע דואג ואפילו מעוצבן. אכפת לו ממני. כן, הוא אח שלי. אבל יש אחים שלא באמת אכפת להם. לאח שלי אכפת ממני מאוד... אני אוהבת אותו.

"מה אם הוא לא ירצה לדבר איתי?" יבבתי.

"הוא ירצה." הוא ענה בחדות, מכווץ את גבותיו בכעס. "חסר לו שלא."

הנדתי בראשי ומשכתי באפי. "אני לא אקרא לו לדבר איתי. אני לא רוצה שהוא ידחה אותי."

"הוא לא ידחה אותך סופיה!" הוא נשמע נואש כדי שאבין.

הנדתי בראשי יותר מהר ממקודם. "אני לא הולכת לדבר איתו עד שהוא לא יבוא אליי. מצידי להיות ככה מיליון שנה."

"אז אני אגיד לו לבוא לדבר איתך."

"אתה לא תגיד לו כלום!" הרמתי את קולי והסתכלתי לו בעיניים. הוא שתק ונשם עמוק. "אני אחכה שהוא יבוא וידבר איתי... אני אתמודד עד אז. אני ילדה גדולה ואני בישלתי את זה לעצמי." מלמלתי.

הוא שתק ובהה בי. השקט שהיה בייננו היה מתוח וידעתי שיש משהו שהוא רוצה לומר אבל לא אומר כדי לא לעצבן אותי.

"מה?!" נבחתי.

"את צריכה לדבר איתו..." הוא מלמל והסתכל עליי במבט עם קצת רחמים. אני לא צריכה שתרחם עליי, תודה רבה.

"אני יודעת..." נשמתי עמוק והשפלתי את מבטי בדיוק כשהצלצול נשמע והתריע על כך שיום הלימודים מתחיל.

[ פרק קצר מאוד אני יודעת, מצטערת... ]

u@�;�v��