[ יומיים אחר כך, יום שלישי. ]
יום הלימודים הסתיים. וידאתי ביומיים האחרונים שבאמת דן לא מתקרב לכיוונם של התאומים. תפסתי מהם מרחק ענק ושמרתי את אח שלי לידי. הם לגמרי לבד עכשיו. אני מכריחה את אח שלי להיות איתי ועם חברים שלי. זה דפוק, אני יודעת.
חיכיתי לו בכניסת הבניין של בית הספר. התאומים יצאו אחרי דקה או שתיים שאני כבר עומדת שם. שניהם הסתכלו עליי לרגע ואז הסיטו מבט. אח שלי יצא שלוש דקות בערך אחריהם. הוא גלגל את עיניו כשהוא ראה אותי.
"תקשיבי," הוא התחיל כשהתחלנו להתקדם לכיוון רחבת הדשא שליד הבניין. במקום בו אנחנו נמצאים יש הרבה ירוק, מטפחים את המקום ויש הרבה דשא. אני אוהבת את זה. "אני לא בא למועדון בלילה, עזבי אותי מזה אני לא רוצה להיות עם חברים שלך, אני אהיה בחדר שלי."
"לא." אמרתי ועצרתי.
"אני לא אלך אליהם." הוא נשמע מיואש. "אני מבטיח לך סופיה, אני אהיה בחדר שלי ואני מבטיח לך שהם לא יבואו לשם. אני לא אגיד להם כלום." הוא הסתכל לי בעיניים. בהיתי בו למשך כמה שניות ארוכות ואז נשמתי עמוק.
"אוקי?" הוא שאל ואז אני הנהנתי.
"אני סומכת עלייך." אמרתי לו ולא הסטתי מבט מעיניו אפילו לשנייה אחת. הוא הנהן ואז המשכנו להתקדם אל רחבת הדשא, כשהגענו התיישבנו עליה יחד. הוא הוציא את שיעורי הבית שלו ואני את שלי. דיברנו, שמנו שירים ברקע ועשינו אותם. כשהוא היה צריך עזרה ממני עזרתי לו. אהבתי את זה שאח שלי יושב איתי ברוגע ופשוט... נמצא איתי.
הצטערתי על כך שלא עשיתי את זה קודם. למה התאומים האלה היו צריכים להגיע בשביל שזה יקרה? למה לא יכולתי לפעול לעזרתו של אח שלי בעצמי? לשינוי המראה שלו, ליחס שהוא היה מקבל מתלמידים אחרים. למה לא יכולתי להתייחס אליו הרבה וכמו שמגיע לו? תמיד הייתי שואלת אותו שאלות כמו: איך אתה? דיברת עם אימא? ואז הולכת.
אפילו לא חשבתי על כך שהוא היה לגמרי לבדו. הוא גם אף פעם לא ביקש לדבר, הוא לא שיתף אותי בדברים אבל אני לא יכולה להאשים אותו. באמת לא הייתי שם. אני חושבת שאם הייתי במקום שלו גם אני לא הייתי מדברת איתו או אפילו מתחילה לדבר על הבעיות שלי.
הוא נראה טוב, אח שלי, אם רק באמת הייתי מתייחסת לזה... אני באמת נגעלת מעצמי שלא שמתי עליו. הוא תמים, הוא ילד טוב ופגוע, התאומים היו שם בשבילו ואני לא. הם שינו אותו. אבל אפשר להגיד שהם בהחלט הלכו על טרף קל.
השעה שבע הגיעה, מחכים לי כבר במועדון. אני ואח שלי כמובן לא בילינו את כל הזמן בלשבת על הדשא אלא גם הסתובבנו ברחבי הפנימייה. התחבקנו והוא הבטיח לי פעם נוספת שהוא יהיה לבד בחדר לפחות עד שהשותפים שלו יגיעו. הנהנתי ואז כשהתנתקנו מהחיבוק כל אחד הלך בדרך אחרת. הוא עקף אותי והלך ואני המשכתי ישר.
YOU ARE READING
Terrified
Romanceאח חסר ביטחון שכולם מציקים לו פוגש בשני תלמידים חדשים, תאומים זהים עם עבר שרודף אותם. סופיה מוקסמת מהם מהר מאוד אחרי שעזרו לאח שלה שאותו כמעט השפילו מול עשרות תלמידים. אבל העבר שלהם לא מאפשר לה להיות מוקסמת למשך הרבה זמן. שמועות, סיפורים והרבה דיבו...
