Terrified

39

"אה... אני הולכת להיילי." מלמלתי. "המונית תכף צריכה להיות פה."

שניהם החליפו מבטים מהירים ואז הנהנו. "א-איך הוא?" היססתי לשאול.

"הוא יהיה בסדר." איתן ענה ואילץ חיוך בשפתיים סגורות. "אבל אתם תצטרכו לדבר שוב סופיה."

"אני יודעת." הנהנתי. "אני רק רוצה לתת לו קצת מרחב עכשיו..." מלמלתי. שניהם הנהנו ואז נפרדו ממני כשנהג המונית התקשר ואמר שהוא מחוץ לשער. אתמול בכל שיעור שהייתי בו עם ג'ואי הסתכלתי עליו והוא לא הסתכל עליי אפילו פעם אחת.

ידעתי שהוא הרגיש במבטים שלי עליו והתעלם מהם לגמרי. הוא נראה קצת עייף בעצמו ולא מרוכז. אני לא מאשימה אותו, אני הייתי בדיוק אותו דבר ואני עדיין ככה. נכנסתי לתוך המונית ואמרתי לנהג לאן הוא צריך לנסוע. הנהג שהיה נחמד מאוד פיתח איתי שיחה וסיפר לי על הבת שלו בת השתיים עשרה שהתחילה ללמוד גם בפנימייה שאני נמצאת בה.

הוא סיפר לי כמה הוא מתגעגע אליה ושהיא חסרה לו לאשתו בבית. הוא אמר לי שהיא לא בת יחידה ושיש אחים נוספים בבית. זה צבט לי בלב בכל זאת. האם ככה ההורים שלי מרגישים לגביי ולגבי דן? הם לגמרי לבד בבית לא כמו הנהג שיש לו ילדים נוספים בבית.

הוא עצר את המכונית וראיתי שאנחנו עכשיו עומדים בפקק. "כמה זמן עכשיו נחכה?" שאלתי אותו.

"לא הרבה זמן, זה פקק בגלל הרמזורים." הוא ענה וחייך אליי מהמראה התלויה ברכב. חייכתי חזרה בעייפות.

"את עייפה?" הוא שאל אותי. הנהנתי.

"זה בקשר למי שבבית חולים?" הוא שאל בטון מעט מרחם.

"לא." הנדתי בראשי וצחקקתי בעייפות. "סתם... היומיים האחרונים היו מאוד מעייפים."

"לימודים?" הוא שאל וצחק.

"כן." עניתי. משאירה את זה ככה. מה אני כבר יכולה לענות לו? לספר לו את כל הסיפור? אני מגחכת מהמחשבה. הסתכלתי החוצה מהחלון וראיתי שאנחנו שוב נוסעים. כשהגענו שילמתי לו את הסכום הנדרש, הודיתי לו על הנסיעה ואיחלתי לו שיהיה לו יום טוב.

נכנסתי אל בית החולים והלכתי אל החדר של היילי, בדקתי מה השעה בטלפון, סגרתי והכנסתי אותו לכיס לפני שנכנסתי לחדר שלה. ההורים שלה לא נראו בחדר. "היילי?" שאלתי בשקט.

"היי, סופיה, בואי." היא ענתה כששמעה את קולי. נכנסתי וחייכתי אליה, עדיין לא יכולתי לחבק אותה כי כאב לה אבל החזקתי לרגע את ידה והתיישבתי ליד המיטה שלה. "איפה ההורים שלך?" שאלתי אותה.

"הם הלכו לאכול ארוחת צהריים בסביבה והם יחזרו." היא ענתה.

"הם יביאו לך אוכל?" שאלתי אותה והיא צחקה. "ברור." היא ענתה. היא בחנה את פניי והחיוך שלה דעך מעט. "מה קורה איתך? הכל בסדר?" היא שאלה אותי בדאגה. הנהנתי ואילצתי חיוך. "הכל בסדר." עניתי.

"אל תשקרי לי סופיה אני מכירה אותך." היא אמרה מעט נוזפת. "תספרי לי מה לא בסדר."

"סתם... הלימודים." מלמלתי.

"זה לא הלימודים." היא הנידה בראשה. "מה קורה?"

התחלתי לצחוק. "את חתיכת עקשנית." טלטלתי את ראשי ואז נשפתי, בוהה באצבעות שלה שנחות על בטנה ברישול.

"כן כן עכשיו תגידי לי." היא אמרה. הרמתי את עיניי והסתכלתי לה בעיניים. "רבתי עם ג'ואי. לא משהו רציני אבל עדיין..." מלמלתי. משהו רציני מאוד האמת. המבט שלה התקשה ברגע ששמעה את השם שלו. היא בלעה את רוקה.

"מה הוא עשה?" היא שאלה.

"סתם... רבנו." עניתי. "זוגות רבים לפעמים..." מלמלתי, מרגישה מחנק בגרון, אני מרגישה כאילו אני עומדת לבכות. אני לא אבכה מולה. היא שונאת אותו. אני לא אעשה את זה.

"סופיה?" היא שאלה בשקט.

"הממ??" המהמתי ואז תוך רגע הדמעות התחילו לזלוג. לעזאזל איתי. "מצטערת." מלמלתי ומשכתי באפי, מהר מוחה את הדמעות. "הוא נפרד ממני." לא הסתכלתי עליה.

"אני לא יכולה לנחם אותך בקשר לזה סופיה כי אני לא מרחמת עלייך... אני שמחה בשבילך." באותו רגע הרמתי את עיני אליה בחדות, נשמתי עמוק והנהנתי, לא אמרתי מילה. מן הסתם שהיא לא תהיה עצובה בשבילי ותנסה לעודד איתו ולהגיד לי שאולי נחזור ושהכול יהיה בסדר. היא שונאת אותו. היא שמחה בשבילי שהוא נפרד ממני... איזה כיף.

בערך שלוש שעות אחר כך הלכתי חזרה לפנימייה. כשהגעתי הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת להתקלח ואז לכבות את כל האורות בחדר, השותפות שלי עדיין לא היו בחדר, לא יודעת איפה הן ולא מעניין אותי.

נכנסתי למיטה ועצמתי את עייני, אני משתדלת לא לחשוב על שום דבר ופשוט להקשיב לכל רעש שאני שומעת. עכשיו אמורים לאכול צהריים ואני פספסתי את ארוחת הבוקר ועכשיו כנראה גם את הצהריים. אין לי תיאבון לאכול ואני רוצה ללכת לישון.

לוקח לי אולי חצי שעה או שעה כדי לשקוע בשינה.

היי כולן, מצטערת שלוקח לי זמן להעלות פרקים המחשב שלי עדיין לא עובד אבל השגתי חלק מהפרקים ככה שאני אנסה לעלות לפי הימים למרות שאני עדיין לא מבטיחה כלום

כשהמחשב שלי יסתדר אתן תדעו

אוהבת אותכן, סליחה ושבת שלום♥ :-*