הקטע שלנו

פרק 33

התיישבתי בספה עם ספר בידי, הרבה זמן שלא יצא לי לשבת בשקט מתחת לשמיכות עבות עם ספר ביד אחת וספל תה בשניה כי אני מניחה שהעיר הזאת קצת הוציאה מימני את החשק ואת הזמן, זה או שאני בעבודה או שאני מתמודדת עם החרא שהחיים שלי מביאים עם הזמן ככל שהוא עובר.
אני עדיין צריכה לדבר עם בוני, לנסות לעשות משהו עם העיניין של אלכסנדר ושלי כי אני לא מבינה מה קורה איתנו ולאן זה הולך כי סקס טוב זה דבר אחד, אבל זה לא משהו שיכול להחזיק מערכת יחסים שלמה.
יש לי לפתור את העיניין עם נטשה כי התחייבתי לעזור, אבל למען האמת אין לי מושג מה אני עושה עם כל העיניין הזה, אני רק מוטשת מלחשוב על זה.
ואם כל הצרות האלה לא מספיקות, יש גם את הצרות היותר קטנות. כמו איך לנסות להרגיע את אליסון מהשנאה שלה כלפיי או להבין מה הולך לי בראש לגבי גייסון. בקצב הזה הדבר הכי מרגיע שעובר לי בחיים זה ללכת לקנות שמלה לנשף המחורבן הזה, כי אולי זה מה שיעזור לי בלהתחבר עם אליסון. ״יופי, עכשיו גם החשק שלי לקרוא נהרס.״ נאנחתי קלות וקיפלתי מעט את הדף בעמוד שבו אני נמצאת והחזרתי את הספר חזרה למדף בחדר שלי.
אני צריכה ללכת לקנות שמלה, אבל אין שום סיכוי שאני עושה את זה לבד.

דפקתי קלות על דלת הכניסה לחדר של בוני, אך לא נשמע שום מענה. ״בוני? אני יכולה להיכנס?״ שאלתי בשקט, אבל דממה נשמעה מהצד השני.
״בוני?״ שאלתי שנית, אך שום קול לא נשמע.
אז ברגע הזה התחלתי לחשוש. מה אם היא עשתה משהו לעצמה בזמן שישבתי בסלון? שלא עזרתי לה כמו שהייתי צריכה לעשות? ״בוני אני פותחת את הדלת!״ אמרתי בקול וכשלא נשמע שום קול מהצד השני, פתחתי את הדלת בחוזקה ובחשש, ובהחלט הבנתי באותו רגע שאני מגזימה יותר מידי. ״בוני למה לא ענית לי? את הלחצת אותי נורא!״ נאנחתי לרווחה כשראיתי את בוני שוכבת על גבה, עם הפרצוף ישר לתקרה.
״שמעתי, פשוט לא היה לי אכפת. את מבינה? דיי הרבה זמן אני לא מרגישה טוב עם עצמי אבל אני מסתירה את זה, הדבר האחרון שאני רוצה זה שאנשים ידעו את הנקודות תורפה שלי. ועכשיו, אחרי שהדפוק הזה נפרד מימני, הבנתי שכבר לא כזה אכפת לי מה אנשים יגידו ומה לא.״
״מה כבר כזה נורא שאת לא רוצה שאף אחד ידע?״ שאלתי במעט גיחוח, איזה מין צרות יכולות להטריד את ראשה היפייפה של בוני, הילדה העשירה והמושלמת?
״אני.. אני אפילו לא יודעת איך להגיד את זה.״ היא נשמה עמוקות ונראתה כמישהי שדבר מציק לה בצורה בלתי הגיונית.
״הכל בסדר, את יכולה לספר לי הכל.״ חייכתי חיוך קטנטן.
״נעמי אני.. אני חושבת שאני נמשכת לבנות.״

קשה לי להגיד שהדבר גרם לי לאי נוחות מטורפת ולסילוק בוני מהבית או משהו, אבל זה בהחלט גרם לי לחשוב הרבה על מה לעזאזל אמור לקרות עכשיו? זה רגע כל כך מביך.
הא מסתכלת עלי, מחכה שאני אגיד משהו, אבל אין לי באמת מה להגיד וזה בעצם גורם לי להרגשה הרבה יותר נוראית עם עצמי.
״את לא מתכוונת להגיד משהו? ידעתי שזה לא נכון לספר לך.״ המבט שלה אישר את זה שהיא לא שלמה עם מה שקרה כרגע, אבל קשה לי להאשים אותה.
״אני.. אני מצטערת ששתקתי ככה.״ נאנחתי עמוקות וניסיתי לסדר לעצמי את המילים בראש. ״ושלא תחשבי לרגע שאני אשפוט אותך בגלל מי שאת, כי זה לא מי שאני.״ היא חייכה מעט, מה שנתן לי את האומץ להמשיך.
״ואת לא מבינה כמה אני שמחה בגלל שסיפרת לי, באמת. זה מראה לי שהחברות שלנו מאוד חזקה וזה כבר משמח אותי. את לא מבינה איך אני רוצה שנחזור להיות מה שהיינו קודם, אני מתגעגעת אלייך.״ החיוך הקטן התרחב מרגע לרגע, עד שזה הגיע לחיבוק גדול שמראה שאנחנו בסדר עכשיו.
״זה אומר שאנחנו בסדר עכשיו כן?״ חייכתי חיוך גדול והיא הינהנה בחוזקה. ״אני רק לא יודעת איך אני אמורה לספר את זה להורים שלי.״ אנחה גדולה נשמעה מפייה והפרצוף שלה הוכיח שהיא עייפה מכל הסיפור הזה.
אני אפילו לא יכולה לתאר כמה זה מעייף לשנות את חייך מקצה לקצה בצורה כל כך משמעותית, אבל כרגע, הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות זה לעזור לחברתי הטובה לצאת מהדיכאון. ״אני אהיה איתך בהכל, גם אם לא הם לא יבינו את ילדה גדולה ואת יכולה להסתדר בכוחות עצמך.״ ניסיתי לנחם אותה והיא היסתכלה עליי בהבנה, ולפתע עוד פעם שררה שתיקה באוויר. ״אז בוני..״ אמרתי פתאום, קורעת את השתיקה עם הקול השקט שלי.
״יכול להיות מאוד שזה לא הזמן לדבר על זה, אבל אם את זוכרת הנשף חורף מהעבודה שלי, הוא בעוד פחות משבוע ו-״
״אל תגידי עוד מילה אחת.״ חיוך ענק עלה על פרצופה, אני מניחה שהיא כבר ידעה טוב מאוד מה אני באה לבקש.
ברגע מוחלט, בוני קמה מהמיטה במהירות הבזק ופנתה לארון שלה. ״לכי להיתלבש נעמי לוי, אנחנו הולכות לשופינג.״
״את בטוחה שאת במצב רוח של ללכת לקניות? אני יכולה ללכת לבד כי את האמת לפני כמה ימים ראיתי שמלה ממש חמודה בחנות יד שניה ו-״
״את לא מבינה כמה זה יעזור למצב רוח שלי להישתפר.״ היא מחתה. ״אני צריכה משהו שיסיח את המחשבות שלי וזה הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות, בנוסף, אני לא אתן לך ללכת לקנות בגדים בחנות יד שניה.״ היא חייכה חיוך קטנטן וסילקה אותי במהירות מחדרה.