הקטע שלנו

פרק 20

״אני מיתאהב בך כל פעם מחדש כשאת יוצאת מהדלת של הביניין הזחוח הזה.״ המישפט הזה הכה בי וגרם לי לאי נוחות כשיצאתי לכיוון המכונית של ג׳ונתן בשקט.
הוא היתלבש הרבה יותר פשוט מימני מה שגרם לי למבוגה מיידית. גינס שחור משופשף וחולצה שחורה עם שרוולים שלושת רבעי, לפחות מבחינת צבע הבגדים אנחנו תואמים.
שיערו הארוך היה כמו תמיד מונח בקוקו בתחתית ראשו ופניו היו מגולחות וחלקות היטב.
אני לא רוצה שיתאהב בי, אבל אני משקיע כל כך, כי בסופו של ברירה אין לי בררה. אם בוני תיראה שאני יוצאת לפגישה עם בן דודה האהוב לבושה כמו זבל, היא תיקח את זה ברצינות ותעיף אותי חזרה להיתלבש כאילו יצאתי מספר אגדות או משהו בסיגנון הזה.
״תודה לך.״ חייכתי קלות וניכנסנו לתוך המכונית המרווחת שלו אל הלא נודע.
תמיד הנסיעות אצלו באוטו עברו בשקט ובאי נוחות מוחלטת, שקט מביך מאוד.
אני נושמת עמוק ומסבירה לעצמי שזאת רק ההתחלה, שבוע וחצי זה כלום. אני מנחמת את עצמי כשאני יודעת שהיום זה הפתעה, אני מנסה לחפש איזשהו קצה חוט שיעזור לי להרגיש משהו לבן אדם הזה, אבל אני לא מוצאת.
משום מה, אני יודעת שזה יהיה לי יותר קשה מהכל לבוא בהצהרה שאני לא מרגישה אליו כלום ושאנחנו צריכים להפסיק לצאת מכיוון שאני יודעת שהוא מרגיש אליי משהו, אבל כואב לי שאני צריכה להיות זאת שיוצאת הרעה בכל הסיפור הזה בסוף.

״הגענו.״ הוא אמר, ואני לא הבנתי איפה אנחנו.
הגענו למקום דיי שקט בקצה ניו יורק הרועשת, מבנה מבודד ונטוש ניראה לפניי, ופי ניפער.
זה המקום המיוחד שיגרום לי לא לשכוח אותו?
הוא הוביל אותי לבפנים, מדרגות רחבות הופיעו לפניי בביניין החשוך שמשדר הרגשה של פחד וציפיה.
רוב המבנה היה מכוסה בעשבים לא רצויים שבדרך פלא הופיעו מתוך הריצפה המלוכלכת.
״מה זה המקום הזה?״ שאלתי בשוק, אנחנו באמצע שום מקום בביניין נטוש ומאוד מלוכלך.
״בואי.״ הוא הוביל אותי במעלה המדרגות לאט לאט וליבי החסיר פעימה עם כל צעד שלקחתי במעלה המדרגות המאובקות.
ופתאום הפסקנו לעלות.
הגענו למין דלת גדולה ביותר עם כתוביות עלייה.
״סופרים צריכים לשתוק כשהיצירות שלהם מדברות.״ קראתי בשקט את הכתוביות המוארות באור הירח החלש והוא הסתכל עליי ביוצאות דופן.
״משפט מאוד מפורסם שנרשם בידי פרידריך ניטשה בספרו 'אנושי, אנושי מידי'.״ הוא אמר במיידות וסימן לי להיתקדם לכיוון הדלתות הגדולות והחרוטות.

סיפריה.
הוא הוביל אותי לתוך סיפרייה גדולה ומאובקת שאחד מקירותייה היה בעצם קיר זכוכית עם נוף עוצר נשימה.
כל ניו יורק הישתקפה מכיוון הקיר זכוכית הזה, הביניינים והאורות, המכוניות והניצוצות.
״וואו.״ אמרתי בהפתעה כמו תגובתו של תינוק שהוריו מלמדים אותו ללכת בפעם הראשונה.
״את בטח לא יודעת, אבל בהיותי בן נוער, הייתי בא לניו יורק הרבה פעמים לשיחרור עצבים.
בדרך כלל הייתי מארח את עצמי במשך שבוע באיזה מלון קטן ומבלה כאן את רוב ערביי עם כוס יין ומחברת שבה נהגתי לכתוב על רגשותיי.
מצאתי את המקום בטעות, אבל זאת הטעות הכי טובה שהייתה לי עד היום.״ היסתכלתי עליו במין מבט, זה כבר לא היה משנה. פשוט היסתכלתי, גיליתי בין אדם חדש עכשיו.
בין כל הספרים המאובקים לבין הנוף עוצר הנשימה, הנה אני נמצאת, בסיטואציה שלא ייחלתי לעצמי.
״כמה זמן נהגת לכתוב?״ שאלתי בעיניין כשהמשכתי להיסתכל אל מעבר לקיר הזכוכית.
״זאת הייתה סתם כתיבה חובבנית, הפסקתי עם זה איך כשהגעתי לקולג.״ הוא גירד בראשו באי נוחות.

״התואילי בטובך לרקוד איתי נעמי לוי?״ הוא הושיט את ידו אליי ושמתי לב שמוזיקה התחילה להיתנגן, הפלאפון שלו שהיה מחובר לרמקול קטן גרם לי לגחח מעט ולהושיט לו את ידיי בעדינות.
הוא סיבב אותי אותי בעדינות והצמיד את גופי אליו, אני מתגעגעת למגעו של גבר.
ידיו נגעו בי, הרגשתי כמו חיה מבפנים שרק מחכה לטרוף.
הכל לצלילי המוזיקה, זזנו לצלילי המוזיקה השרמנטית בלא פחות שרמנטיות.
הוא כזה גנטלמן, ואני מרגישה יותר מסתם מסופקת, אבל אני לא מרגישה משהו יותר ממשיכה מינית.
עמדתי עם ראשי לכיוון הנוף עוצר הנשימה בזמן שהוא עמד מאחורי ומנשק אותי בצווארי בנקודות הרגישות שגרמו לי לצמרמורת תמידית, אלוהים, אני רוצה לטרוף אותו עכשיו.
״אלכסנדר...״ אמרתי מתוך אנחה מוכרת והוא נירתע מיידית.
״אלכסנדר?״ הוא שאל במפתיע ואני קפאתי במקומי.
חתיכת טיפשה שכמותך, את הזכרת את שמו של הבן האסור.
״היתכוונתי ג׳ונתן.״ ניסיתי לתקן את עצמי בטימטום, ומבט מאוכזב עלה על פניו.
״אני חושבת שמספיק להיום, אני אחזיר אותך הביתה.״ הוא אמר באכזבה ושמתי לב שהשעה הייתה כבר שתים בלילה, הזמן עבר מאוד מהר.

הנסיעה עברה במבוכה תמידית, הוא היה מפוקס בדרך ואני ישבתי בבושה בצד בוהה בחלון.
היום היה מופלא, מוקסם ובהחלט משהו שאני לא אשכח, אבל כמובן שהרסתי את זה.
וגם כמובן שאין לי עם מי לדבר על זה, יש רגעים שאני באמת מיתפללת שלא הייתי ניכנסת לסיפור הזה מלכתחילה.
״היה מקסים לגמרי היום, נהנתי כל כך.״ אמרתי בשקט כשיצאתי מהמכונית, מחכה שהוא יבוא ללוות אותי לכיוון הדלת.
״לילה טוב, ותיסגרי את הדלת אחרייך.״ הוא קבע בלי להיסתכל עליי ואני סגרתי את הדלת בפרצוף המום, אך אני ממש לא מופתעת שהוא הגיב ככה.
״והנה הסרת עוד היזדמנות למשהו טוב בחייך, למה את מנסה לעזאזל?״ שאלתי את עצמי באנחה ופניתי לכיוון מדרגות הביניין.

וואו, פרק!
אני גאה בזה שהגעתם ל20 הצבעות בפרק האחרות, שזה כפול מהמטרה.
אוליי ג׳ונתן נישמע כאילו הוא מתאים לנעמי, אבל הרבה דברים יתגלו עליו מאוחר יותר.
המטרה היא:
20 הצבעות.
אני מאמינה בכם, אוהבת מלאאא ❤️