הקטע שלנו

פרק אחד

״בטוחה שלקחת הכל יקירתי?״ אמא שלי שאלה כשהכנסתי את המיזוודה האחרונה לאוטו.  ״כן אמא לקחתי הכל.״ אמרתי כשסגרתי את הבאגז מיסתובבת אלייה בחיוך גדול, מוכנה להיפרד. ״את בטוחה שאת מוכנה לעבור לעיר הגדולה? תמיד יש אופציה שתישארי כאן ו..״
״אמא.״ קטעתי אותה. ״אני אהיה בסדר, אני כבר בת 23. אני כבר לא ילדה קטנה.״ אמרתי וראיתי שהיא מיתקשה להיפרד. איפושהו עמוק בפנים רציתי להישאר, להישאר עם אמא שלי ולא לדאוג לגביי כלום.. אבל אני ילדה גדולה. הגיע הזמן שאני אדאג לעצמי. ״אני יודעת... אבל את תמיד תהיי הילדה הקטנה שלי.״ היא חייכה מעט ואז היא נגשה אליי בחיבוק, כך שהחזרתי לה חיבוק ענק ולא רציתי לעזוב.
זה מאוד קשה לשתינו להיפרד אחת מהשניה, אני בחיים לא באמת עזבתי הבית ליותר מכמה ימים אחדים כי אפילו את לימודי במכללה למדתי במכללה המקומית אצלנו בעיר, מה שאומר שלא היה בשבילי צורך או כסף לגור במעונות כך שפשוט המשכתי לגור כאן. זה היה כמו זמני התיכון, רק הלימודים יותר מסובכים והאנשים יותר בוגרים.

אחרי חיבוק של דקה, שיחררנו אחת מהשניה והיא היסתכלה עליי מנגבת את הדמעות. ״אני אוהבת אותך נעמי, אל תישכחי את זה יפה שלי.״ המבט שלה שידר גאווה שגרמה לי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי ועם העובדה שאני עוזבת.
אחת הסיבות שאני עוזבת היא בגלל שאני חושבת שהגיע הזמן שלי להיתבגר, אני מרגישה מאוד ילדותית לגילי ויותר מידי כפופה. כאילו הדבר היחידי שאני צריכה כרגע זה להשיג עבודה מבגרת ולהיתלבש כמו מישהי בגילי ולא מישהי בת 16.
״אמא, זה לא שאני עוברת יבשת! אנחנו ניפגש בחג ההודיה. ואני אוהבת אותך כלכך.״ אמרתי והיסתובבתי לכיוון המכונית, הנה אני מגיעה לחיים החדשים והיותר בוגרים שלי.
״אה ונעמי,״ היא צעקה לי והיסתובבתי, מצפה לעוד חיבוקים ונשיקות. ״קחי את זה, ותיפתחי את זה כשתגיעי לדירה החדשה, טוב?״ היא הושיטה לי קופסא ריבועית בתוך עטיפה לבנה, שהיה רשום עליו ׳לילדה הגדולה של אמא.׳ גיחחתי לשניה וניכנסתי למכונית, לעבר החיים החדשים שלי, ועכשיו באמת.

אני נעמי ואני בת 23. היום אני עוזבת בפעם הראשונה בחיי את הבית של אמא שלי ועוברת לגור לבד, בניו יורק. אני חוששת? ברור שאני חוששת. מהבוקר אני רק מריצה לעצמי סרטים רעים בראש על כל הדברים הרעים שיכולים לקרות ולמה כדי לי להישאר במקום מבטחים, אבל אני יותר חזקה מתחושת בטן. אני אמורה לגור עם שותפה, באני או בוני אני לא זוכרת.
היינו בקשר בפייסבוק במשך חודש אחרי שפירסמתי מודעה שאני מחפשת שותפה. יש כל כך הרבה סיכונים במה שעשיתי, למצוא שותפה באינטרנט מבלי שבחיים לא ראיתי אותה. היא יכולה להיות אנס או איזה גבר בן 60 שראה את ההיזדמנות הזאת ופשוט התחזה לאישה צעירה בגילי. ״אבל החיים מבוססים על לקחת סיכונים, לא?״ עניתי לקולות בראשי והרמתי את כתפיי באדישות.

החיים בעיירה הקטנה ייאשו אותי, אז למה לא לנסות משהו חדש? העיירה הזאת מלאה זיכרונות שנישארים מאחור עכשיו,  וזיכרונות חדשים שמתחילים.
הדלקתי את הרדיו והכנסתי את הדיסק המיוחד שלי  והשירים של ella eyre מילאו את החלל של המכונית. שרתי את השירים שלה בקולי קולות, כמעט צעקות עד שחטפתי צעקות מנהגים בתמוררי עצירה, כך שפשוט היתנצלתי בשקט והמשכתי לנסוע.
אני מישתגעת מנסיעות, בקושי שיצא לי לצאת מהעיר מרוב שהייתי רוב היום בלימודים ואיך שחזרתי פשוט התקלחתי ונעלתי את עצמי בחדר, כל יום מחדש. חיי החברה שלי לא בדיוק האירו, אבל זה לא שהיה אכפת לי כי אני בסך הכל ספרתי את הימים עד שהסיוט הזה יגמר.