אלפים. מליונים. אנשים, שפעם היה להם סיפור חיים. פעם גם להם היה תיק אותו היו צריכים לסחוב על גבם פעם גם הם אהבו, הזדיינו, עבדו עד כלות נשימתם האחרונה. מתו- משיבה טובה, תאונה, רצח. התאבדו והגיעו לכאן, למקום המפחיד הזה. כאן- איפה שאין אמא ואין אבא שישמרו עליך מהחושך ומהמפלצות. מהשדים והרוחות. כאן, היכן שאתה מצוי מתחת לאדמה ותולעים וגופות הם שכניך. אבל לא אכפת לך כי אתה כבר מת. אתה לא רואה את כל זה, התודעה שלך הרחק הרחק מכאן. אתה מת. אתה לא מרגיש. בערך כמעט כמוני. אני מתאימה למקום הזה בדיוק כמו כל אחד אחר כאן.
שורה שלישית, רביעית, חמישית... עשירית.
קבר אחד, שתיים, שלוש, ארבע... שלוש-עשר.
המצבה קטנה מהשאר, אני זוכרת את המידות- שלושים וחמש רוחב, מאה שלושים וחמש סנטימטר אורך ומקסימום ארבעים סנטימטר גובה. כמעט חצי מהגודל הסטנדרטי.
שון נשאר כמה צעדים מאחור, מעניק לי את הפרטיות הנחוצה. עתיד גדוע, זה מה שקבור כאן. בן אדם, אם אפשר לקרוא לו בכלל בן אדם. ללא סיפור, ללא תיק, הוא לא אהב, הזדיין או עבד עד כלות נשימתו. אין לו תיק חיים לסחוב על גבו. הוא עדיין לא למד פחד מהו, מהם שדים ורוחות. תודעתו לא פותחה מספיק הוא לא יודע באיזה מצב הוא נמצא- גופה.
הוא לא יודע.
הדמעות מופיעות, כתפיי רועדות. "ילד שלי" אני לוחשת כך שרק הוא ישמע, למרות שהוא עשרות מטרים מתחת לאדמה, ויכולת השמיעה לא קיימת אצלו. "אני לא יודעת מה לעשות, לאן לפנות. תכוון אותי."
"אבסורד ככל שזה ישמע- אמא אמורה לכוון את בנה, לחיים טובים יותר. לאושר. אני כיוונתי אותך לכאן ועכשיו אני מבקשת את עזרתך. תכוון אותי כי רק אתה תצליח, כולך נשמה טהורה שהונחה בתוך תוכי, לא חווית את העולם האכזר. לא חווית את הרוע שהולך כאן. לא חווית-" אני רוכנת לנשק את האבן הקרה והמאובקת. מנגבת את פי בשרוולי ופונה משם. אף פעם אני לא מצליחה לסיים הספד, תמיד באמצע אני נקטעת. התודעה שלי מעין מתעוררת ואני קולטת מה אני עושה, מדברת לאבן. כשההבנה נופלת אני פונה משם והולכת.
שון לא עומד מאחוריי. אני סורקת במבטי את בית הקברות, צדה אותו בעיני. הוא נמצא כמה שורות לפניי. אני עוברת בין הקברים כמעט ומועדת, על חלקת אדמה. אני נעמדת מעט רחוק אך לא רחוק מידי. אני מצליחה לשמוע אותו, ולא מודעת לעובדה שזוהי חדירה לפרטיות.
"אח שלי אני מצטער". הוא קר נוקשה, אפילו לא דמעה אחת. הוא פותח את בית הנר ומדליק את הלהבה. בקבר של בני אין כל טעם להדליקה כי בחיים היא לא דלקה. הוא מת לפני שזכה לראות אש. רק את חושך רחמי.
"אני מצטער שהלכת, כי אני נכבלתי לאבא. אני שמח בשבילך שהלכת,כי אתה סוף סוף חופשי. אבל החופש שלך מותנה בכלא שלי אז אני מצטער ולא מצטער. כואב לי שאתה לא כאן. מעין חצי שני שלי, שתמיד אומר את העצות הכי גרועות. בזכותן ידעתי באיזה שביל לא ללכת. ועכשיו אתה כאן, בבית הקברות חופשי ומאושר. ואני לא יודע מהו השביל השגוי. לא משנה כמה אנסה לחשוב מה אתה היית עושה במצב כזה או אחר אני לא מצליח. הראש שלך תמיד היה מעוות. היינו שילוב מנצח אתה יודע?. אפשר להגיד שבזכותך אני אדם טוב יותר. בזכותך אני יודע מה הדרך הנכונה. אז תודה וסליחה."
למתים אף פעם לא קשה. הם לא מתמודדים עם האבל, עם האובדן. אלו שנותרו מאחור מתמודדים. נשברים. נהיים ההריסות של חייהם. רק הגוססים מתאבלים על מותם- אלו שיודעים מה עתיד להתרחש. אבל אלו שחייהם נגדעו? כך בחטף. לא מתמודדים עם דבר. דאגותיהם עוברות למעלה, מה יש למעלה? איך הם שומרים עלינו אם הם לא על ידנו? איך הם שומרים עלינו מעצמנו?.
"בואי". שון אוחז בידי ומוביל אותי ליציאה.
"זה אחיך? זה שסיפרת לי עליו-"
"כן"
"זה היה יד ימינו של אביך?"
"כן"
"אתה מודע לעובדה שהשתכללנו מימי הביניים?"
"כן"
"אתה לא חייב להיות כבול לאביך אם אתה לא מעוניין-" סבלנותו פוקעת. הוא מצמיד אותי לגדר הקרה של בית הקברות. חזק. מגעו חזק וקר, מתקשה לשחרר את אחיזתו ממני.
"את לא יודעת מה אני חייב ומה לא, אני עם גדי בעסק הזה חזק. אין יציאות. אין פרישות. רק המוות משחרר אותנו. הבנת? לא עוד מילה בנושא" הוא משחרר אותי ומפנה את גבו אליי, אני מנסה להדביק את מהירותו אך ללא הצלחה אני נשארת מאחור ולא לידו. עוקבת בשקט, לא פוצה מילה. קול הפתיחה של האוטו נשמע. הוא לא חודל ממנהגו לפתוח לי את הדלת אפילו שהוא כועס כל כך. אני נכנסת בשקט וחוגרת.
הדרך חזרה לא מוכרת. הבניינים המוכרים של שכונתי לא מופיעים, הפרברים נגלים לעיניי. וילות ענקיות מדשאות רחבות. אני לוחצת על מתג החלון ופותחת אותו. ציוצי הציפורים של שעות הצהריים נשמעות באוזניי.
אף פעם לא ייחסתי כה חשיבות לקול הציפור. קול מעצבן. מציק. קול נקי ללא עכבות. אני סוגרת את החלון ונהנת מהמזגן שבתוך האוטו. מבודד אותי מהקור אימים שבחוץ.
שון שקט.
"אז שום מילה בנושא? או שום מילה בכלל?"
חיוך קטן מופיע בזווית פיו.
"אפשר לסמוך עלייך תמיד שתפרי את השקט עם החריפות המטומטמת שלך".
"חפים מפשע יחלקו על אמירתך, שום טמטום לא נמצא בחריפותי"
עיניו ננעצות בעיניי. פרצופי נשקף באישוניו, בצבע הכחול. אני נראית כמו מישהי שטבעה בים העמוק. "הכביש". אני מצליחה להוציא לחישה ממני בקושי.
אנחנו מתנתקים בקושי רב. הכל כל כך מתוח.
"חשבתי שזה יירד עם הזמן, את מרגישה את זה גם?"
"כן"
"כוסעמק."
"בחיים לא שמעתי אותך מקלל מחוץ למיטה"
"כן, כי זה עושה לי את זה רק במיטה"
"אז למה קיללת עכשיו?"
"כי המתח הזה ביננו מיה. המתח יכול להרוג. כמעט כמו שהעיניים האלה שלך נועצות את לבי. הורגות אותי בייסורים איטיים"
"וזה טוב לא? כי רק בעזרת המוות תשתחרר מגדי"
הרסתי את זה. חזרנו למדיניות שקטה.
הוא נכנס לתוך חניה מקורה על יד בית שנדמה כטירה. ארמון יהיה תיאור טוב יותר למה שעיניי רואות.
אני נותרת ברכב, שואלת את עצמי אם כדאי לעקוב אחריו- אם הוא רוצה שאעקוב אחריו.
אדם בשנות הארבעים לחייו מעביר לחיצות ידיים עם שון, הוא מביא לו סיגריה. ושון תוחב אותה בין שפתיו, עיניו נעוצות בי מבעד לחלון.
האש מדליקה את עיניו, הן נוצצות מבעד למסך העשן, הוא שואף את הסיגריה לריאותיו. נושם את הרעל.
שון למולי כאן- זה שון אחר.
האם זה שון האמיתי?
ידעתי שהוא מעורב בפשע אך אף פעם לא חשבתי על כך לעומק. עד כמה הוא עמוק בעסקים?
הוא מאיים על מישהו במכות עד זוב דם? הוא מכה אותו עד ששיניו עפות ממקומן? הוא רוצח את המשפחות שלהם? שון באמת רצח מישהו? האם רופא שמעניק חיים, שלמד לחוס על המסכן ולא להפלות. להילחם תמיד עד הנשימה האחרונה עד שהמכונה לא מראה קו ישר של מוות- לא מוותרים. האם בן אדם שלמד את כל זה בלימודי רפואה ויודע מהו ערך החיים מסוגל לגדוע אותם מאחר?
ולמה אני חושבת על זה עכשיו, רק בגלל שהוא מעשן. ומראה לי צד אחר?
אני צועדת לקראתם, הם נראים נינוחים.
חיוכי הרועד יוצא לעבר הזר, ממבט קרוב הוא מלחיץ יותר, יש לו צלקת לאורך חצי מפניו- מתחילה מהגבה הימנית ונגמרת בסנטר. צלקת מכוערת גסה ובולטת. פניו של שון לחוצות, הוא מפחד עליי. 'אני לא צריכה שתפחד עליי שון'- אני מנסה להעביר לו בטלפתיה.
"עם מי יש לי את הכבוד?" אני מושיטה את ידי לעבר האיש לבוש שחורים, נדמה מאבטח של מי שגר בטירה- ארמון הזאת.
"ניקולס גברתי" ידו מחוספסת ולא חלקה כמו של שון. אני מרגיעה את עצמי- זו יד של מישהו שמאיים על חייהם של אחרים ומכה עד זוב דם. לשון יש ידי רופא.
"בבקשה. אל תקרא לי גברתי זה גורם לי להרגיש זקנה".
"אין בעיה אז מה שמך?"
"גדי מחכה לך בפנים" שון ממהר לקטוע את שיחתי עם ניקולס. הוא ממש מפחד.
"אתה מוביל?" אני פונה לשון ובשקט הולכת אחריו. אני מסמסת לג'ון את מיקומי. זה מן נוהל כזה שסיכמנו שנעשה כאשר אנחנו לא בעבודה ונמצאים במקום אחר. לא חסרים מקרי פשע, היעלמויות מסתוריות, חטיפת ילדים, זה בסך הכל אמצעי בטיחות.
אנחנו עומדים בחלל שנדמה כמבואה לתוך חדר גס וגדול, דלת משרדו של גדי עשויה עץ מהגוני כהה, מעותרת נראית כבדה. באמצעה יש ראש של פוחלץ, הצבי מסתכל ישירות אליי. אני בוחנת את סביבתי, מנסה לחשוב על הסיבה שגדי ירצה לדבר איתי כאן. בדרך כלל הוא בא למשרדי. יכול להיות שהוא במעצר בית? לא!. מתי הוא הספיק.
הדלת נפתחת ושון האהוב הופך למנוכר וזר, הוא חוצה את החדר ועומד לצד אביו מחזיק במשענת כיסאו. אביו מברך אותו בליטוף כף ידו, יש במשפחת בוכריס הערכה עצומה לאב הבית. אני יכולה להבחין, בייחוד כיוון שכאשר גדי דיבר לשון- שון לא העז להסתכל לו בעיניים. זה מראה על כבוד או על פחד.
"שלום מיה"
"גדי" אני חוצה את המשרד העצום ומגיעה לשולחנו, מתיישבת מולו.
"יש סיבה שאני נמצאת כאן?"
"כן. בוודאי, לכל דבר יש סיבה"
"כולי אוזן"
"הסוס טרויאני שהכניסו לביתו של שון, עשה לנו נזק. המון מחסנים שלנו נשדדו" אני יכולה לתאר לעצמי אילו מחסנים נמצאים בחזקתו.
"ובאחד השודים, מישהו התרשל. תמיד הם מתרשלים בסוף, אף פעם לא מסוגלים לעשות את העבודה מההתחלה עד הסוף בשלמות" הוא פונה בסיום לשון בנו. הוא מחייך כמו מכונה אוטומטית. זה לא הוא, לא החיוך שלו באמת.
"נורה מישהו, לצערי זה נפל על מאבטח צעיר שרק הצטרף למשפחתנו. יש לי ראייה שזדייב עמד ונכח שם".
"אז אתה בעצם רוצה לתבוע אותו על רצח המאבטח ובעצם בכך לגזור שהוא שדד את כל מחסניך. ואחרי זה לתבוע אותו לתשלומי נזיקין, לא?"
גדי מופתע מהבנתי המהירה.
"מה תגיד על זה? חתיכת אוצר מצאת לנו" הוא לוחץ את היד של בנו אשר מונחת על כתפו. "זה בדיוק מה שאני רוצה שתעשי, תוך שבוע. אני רוצה להכות בברזל כל עוד הוא חם".
"יבוצע, עוד משהו?" גדי מניד בראשו לשלילה, ואני מזדקפת על רגליי.
"יופי, רק לפעם הבאה תנסה לקבוע איתי ישירות ולא להפתיע אותי כך פתאום באמצע היום"
"לקחתי לתשומת לבי, חשבתי ששון איזכר אותך- שכחת שון?"
"כן ברח לי מהראש. אין לי מושג למה" כישורי המשחק של שון גרועים כל כך אך מספקים את גדי לפחות.
"אין לך מושג למה, באמת?" אני לוחשת לו כאשר אנחנו מחוץ למשרדו האדיר מימדים של גדי.
"טוב. אני יכול לחשוב על סיבה או שתיים שהסיחו את דעתי" הוא מושך אותי לנשיקה חטופה וחוקרת. אני מתנתקת ממנו במהירות לפני שמישהו מבני המשפחה יבוא ויתפוס אותנו על חם.
"שוניקי, אתה כאן?" ילדה פעוטה מופיעה במבואת החדר. כל כך קטנה שרגליה עוד מלאות בשומן תינוקות, היא רק למדה ללכת. היא מחזיקה בידה המרויירת את המוצץ. "שון, שוני, שוני" היא מתחילה לצרוח ומרימה את ידיה אל על כלפיו. שון מניף אותה באופן אינסטנקטיבי, ומנמיך אותה בכדי להעניק לה נשיקה רטובה בתוספת נשיכות קטנות בלחי, אני אוהבת שהוא עושה לי את זה תמיד אחרי משגל מטורף במיטה- עכשיו אני מבינה מאיפה זה מגיע.
אנחנו מגיעים לחלל המטבח, "היי אמא" שון נושק לאישה שעומדת על יד הסירים ומבשלת במרץ, המטבח מסודר ונקי למשעי. אפשר לחשוב שמנקה מסתובבת כאן בין רגליה ומנקה אחר כל לכלוך ולו הכי קטן של אמו של שון.
"ילד שלי, שוני" היא מסתובבת ומנשקת אותו כמי שלא ראתה את בנה שנים. היא לוקחת ממנו את הילדונת אשר תלויה על כתפו. היא מתאימה לשון כמו כפפה. האם מושיבה אותה בכיסא וחוגרת אותה. "ליאם!!!!" קולה מגיע לטונים גבוהים. "בוא לאכול מיד!!" לאחר כמה רגעם אנחנו שומעים את צעדיו של ליאם מטופפים על רצפת המטבח.
"פאק, מי זאת הקוּזִינָה שיושבת לה כאן?!"
הוא מניח את ידו על כתפי, לפחות מישהו חוץ מגדי מתייחס אליי כאן חשבתי לרגע שאני בלתי נראית "פאקינג מגה בייב" הוא לוחש באוזני שנייה לפני ששון מעיף אותו מעליי. האחים מחליפים לחיצת יד גברית ארוכה וטפיחה בגב שהפכה לחיבוק ממושך.
"אחי איפה היית? ליליאן שיגעה אותי" האם נאנחת וצוחקת "את כולנו היא שיגעה, אתה צריך לשכור מארגנת חתונות שוני. לי אין כוח לתכנן חתונה בטח ובטח שלא את של ליליאן" המילים כמו סכין בלב חודרות ללבי. מחזירות אותי למציאות המרה- שון מתחתן.
האם מוזגת לצלוחיות כדורי בשר מגרים בתוספת תפוחי אדמה ואורז. "ליאם אורז או ספגטי?"
"אורז אישה" הוא נוחר צחוק ונושק לכתפה של האם. צביטת קנאה תוקפת אותי, כמה אהבה הילדים מרעיפים עליה? זה קוסם לי נורא, תמיד דמיינתי שילדיי יהיו כאלה שאוהבים אותי ומשוויצים בי לעיני חברים שלהם ומרעיפים עליי נשיקות בכל רגע אפשרי.
"שון, תתבייש לך על הנימוסים האלה לא הצגת לי את הגברת כמו שצריך".
"נכון, נכון" הוא אומר תוך אכילת השניצל הפריך שהיה מונח לנשנוש על השולחן.
"אמא זאת מיה, מיה בלום. עורכת הדין שחילצה אותי מהתביעה" .
"התביעה של ליליאן, ובכן מה יש לך להגיד על זה יקירה? ראית אי פעם דבר כזה?"
"תתפלאי לאלו דברים אני נחשפת, ואנשים עוברים את זה וממשיכים כרגיל בשגרתם לאחר הדיונים האכזריים. המקרה של שון עדין מאוד".
"טוב עדין או לא, אני סולדת מהשטויות האלה. היא אמורה להיות יחידה אחת עם שון לא יחידה נפרדת ככה אני רואה זוגיות בכל אופן". היא מחייכת אליי חיוך רחב ואוהב, אני נשבית בו בשניות. "בחיים לא תיארתי לעצמי שאצא נגד גדי, בחיים לא עלתה מחשבה כזאת בראשי" .
"מה גדי?" האב נכנס למטבח העצום באמצע שיחתנו ונושק לשפתיה. "בדיוק הסברתי למיה, איך בחיים לא הייתי יוצאת נגדך בתביעה כפי שגברת ליליאן זדייב עשתה לשון. אבל שון עיוור כנראה" .
"שטויות, זה רק יחשל אותם בתור זוג" גדי זורק את חששותיה של אשתו לתהום ואילו שון עסוק בלהאכיל את אחותו הקטנה שמאוהבת בו- לפי המבט שנשקף בעיניה.
ליאם מתיישב לצדי קרוב, קרוב מדי. הם דומים הוא ושון. נדמה שהוא צעיר בכמה שנים ממנו "אז בן כמה אתה ליאם?" הוא מתיק את עיניו מהנייד החשוב ומסתכל עליי כלא מאמין שאני זאת שפניתי אליו. "בדיוק סיימתי תיכון. מתחיל קולג' בעוד שנה"
"שנה? למה לא בסמסטר הקרוב?"
"אני מתכוון לעשות טיול ארוך מאוד, רוצה להצטרף אליי?"
"גם אני מתכוונת לעשות טיול ארוך אבל לא עד כדי כך, לאן אתה טס".
"אירופה".
"אירופה זה כללי".
"מה שיזרום לי באותו רגע את יודעת" .
"אני עדיין חושבת שכדאי לך להתחיל את הקולג' כמה שיותר מוקדם"
"תודה לך מיה. תכניסי לילד קצת היגיון בראש החלול כי אני לא מצליח" גדי אומר בקול מיואש ועומד לידנו "למה אתם יושבים בשולחן הקטן של המטבח, ליאם תערוך בבקשה את השולחן בפינת אוכל"
"כן המפקדת!"
הוא מרים צלחות לעריכה ואני ניגשת לעזור לו.
"את בטח חושבת שאני מבזבז את הזמן נכון?"
"כן כי אני לא רואה סיבה למה לא לשלב את שניהם, אחרי סמסטר אחד או שניים תטוס. אבל לדחות בשנה? זה פשוט הרבה זמן".
"יש מדינות שמחייבות את האזרחים שלהם להתגייס את יודעת, יש להם אשכרה חוק שקשור לגיוס. אני מדבר עם אנשים בכל העולם זה התחיל כפרויקט בתיכון, מודעות חברתית עולמית. ואהבתי את זה אז המשכתי. והם פאקינג עוצרים את החיים שלהם, לא הולכים ללמוד מקצוע ישר אחרי התיכון אלא לומדים להחזיק נשק מיה, נשק זה לא צחוק. למלחמה לא סתם לאיומי סרק. אז הם מתגייסים. חלק לשלוש שנים חלק לשנתיים וחלק נשארים ונתקעים שם כל החיים". הוא מניח את הצלחת האחרונה בראש השולחן.
"הטיול הזה חשוב לי כיוון שבטיול הזה אני לא הולך אחרי הזרם או כמו כולם, אני עוצר את החיים שלי כדי להנות ולהשתחרר. להעריך. יצא לך לעשות משהו סתם כדי להעריך את החיים? אני מתערב שלא. כי כולם פה מכורים לשגרה, למסלול הנכון. תיכון קולג' ולצאת לשוק העבודה. בעוד שיש אזרחים במדינות המזרח שמהתיכון הם קופצים לצבא. ואחרי הצבא יש להם טיול ארוך כדי להעריך את הישארותם בחיים את הישרדותם אני עושה את הטיול הזה בין היתר גם בשבילם".
הוא הפתיע אותי, הימם אותי- ממבט ראשוני וחטוף על ליאם ניתן לראות שיש לו הכל. בית גדול אוכל בשפע, מראה חיצוני שיפיל כל בת באזור. לא תיארתי לעצמי שיש לו גם נדיבות ואדיבות כלפי אנשים אחרים.
"הוא עשה לך את הקטע עם הצבא? אל תתרגשי, זה סתם תירוץ ה'אני לא עושה את זה בשביל עצמי אני עושה את זה בשבילם'" שון לוחש לי ובכך מקיץ אותי מהמחשבות ששקעתי אליהן.
הוא מושך את כסאי לאחור "שבי" ומצווה.
אני מתיישבת תחת מבטם החוקר של גדי ושל האם שלאחר ששון עדכן אותי שמה הוא ג'יל. הם חוקרים את תנועתנו, שפת הגוף שלי ושל שון. נראה לי שזה די זועק "אנחנו מזדיינים". הגוף שלי מתקשת כאשר הוא מעביר את ידו בכדי להגיע לקערת הסלט אשר מונחת על ידי. מבטינו מצטלב. כמו ריקוד אנחנו מרקדים למנגינה שנשמעת רק בראשנו. אלה שמבחוץ לא מבינים. גם לא יבינו. הם לא שומעים את המוזיקה הזאת הם רואים רק את הריקוד. שון דואג לצלחתי להתמלא ואני לא פוצה פה כאשר הוא ממלא יותר מידי. זהו שון, לא אחר ולא שונה. שון שלי- שתמיד צריך לשלוט. גם בכמויות האוכל שאני מכניסה לגופי.
-----------------------------------------------------------
"אין דבר שאני צריך יותר ממזון להערכה העצמית שלי."
-אלפרד לונט-