"אני מכור.
אני מכור להתמכרות.
אני מכור לתחושה שבהתמכרות, אני חושב שזאת הבעיה שאובחנה. אני התמכרתי אלייך מיה. התמכרתי עד אובדן חושים, התמכרתי כמו נרקומן מסריח שלא יודע יום וליל. שקוע רק במנת הסם ומתי ההבאה תהיה. זאת התחושה שעטפה אותי בקרבתך.
אני אקירוס שהתקרב יותר מידי לשמש- את שרפת אותי. שרפת אותי מבפנים עד שלא יכולתי לחזור ולראות את פנייך נכמלות- ולדעת שזהו מעשה ידיי. שכל מה שאת עברת ועוברת באחריותי. אני הסיבה שהעצבות פקדה את פנייך יום אחר יום. לילה אחר לילה. אני הסיבה וזה הורג אותי, מיה."
"אני יודע שפגעתי בך, אני יודע שלא הייתה בי אדיבות ללבך. הייתי כפוי טובה לא ידעתי להכיר תודה על מה שהענקת לי.
אני יודע שבזבזתי את זמנך. אבל הייתי צעיר.
הייתי אבוד מיה, הייתי כל כך אבוד וצעיר.
תראי.
את לקחת לך את הבחור המסכן, זה שבלי משפחה. שעבר עשרות משפחות אומנה ובתי יתומים בחייו. שאף פעם לא חווה ולו מעט מרגש האהבה. תמיד היה מלא במרמור ותסכול, שנא את העולם והעולם שנא אותו. ואז את באת והארת את חייו, עם השמחה התמידית הזאת שלך. החיוך המעצבן שכל הזמן נמתח ונמתח, עד שאין לו מקום. את שינית את כל חייו של הבחור העזוב, הגשמת את משאלותיו ואת חלומותיו שחלם בלילה. באותה תקופה ראיתי כוכבים מיה אני נשבע לך. הכוכבים יירטו אותי, זה מגיע לי בהתחשב במה שאני העברתי אותך. הכוכבים הרסו אותי מיה."
"ואז נגמלתי. הפסקתי לחשוב. לא רק עלייך על הכל. ועכשיו באת לחיי בשנית וראיתי אותך. ידעתי שאראה, לא הייתי מוכן. זה כאילו הזמן חלף ובו זמנית עצר מלכת, הכל חזר אליי בבום. בבת אחת. לא הייתי מוכן, ואני מתעורר עכשיו עם הדמעות שפעם שנאתי, גברים לא בוכים רק בלילה מסתבר ואני עדות חיה- ישן ומתעורר עם שבילי הדמעות היבשות והטריות. הדמעות שפעם למדתי להכיר ולהתרגל הם חזרו. הם חזרו מיה ואני כל כך מאושר כי סוף סוף אני מרגיש. את החזרת אותי מהמתים. שקט כאן כל כך בדירה העצומה הזאת. הלוואי שהיית כאן מנגנת לי בפסנתר, מקפצת ודורשת שארקוד איתה לצלילי הביטלס כמו שאת תמיד אהבת. כולם חושבים בעבודה שאני גמור, שעוד מעט וזמני פג. שאני הגעתי לאן שהגעתי לא על מנת להישאר. אבל הם לא יודעים מיה. הם לא יודעים שסוף כל סוף לבי פועם. עכשיו אני זוכר מי הייתי, התפכחתי. אני כבר לא המגיש הקריר והקפוא של המסך. אני חי, אני בוכה. אבסורד ככל שזה ישמע, אני מרגיש חי בגלל הדמעות. את בוכה מיה? את בוכה בלילות? או שאולי את בוכה כל היום? את מרגישה?. בבקשה תגידי שכן, אני לא יודע מה אעשה לעצמי אם אדע שהתשובה היא שלילית.-"
אני מסיימת את הדף הראשון ולא מסוגלת להמשיך. בן זונה. בן זונה. בן זונה. בן זונה. בן זונה. בן זונה. אני תופסת את הכוס בידי ומנפצת אותה על הקיר.
"זאת מי שהפכתי להיות חתיכן בן זונה. מניאק. אני שונאת אותך. אתה חזרת מהמתים אלא שלי אין תחייה גם לא תהיה אני מתה מבפנים אני סוחבת גוויות ברחמי, אני גוויה בעצמי" אני נופלת על הקרקע מתרסקת. בין שברי הזכוכיות. אני מחולקת לרסיסים יותר קטנים מרסיסי הכוס שהתנפצה. זרועות שריריות אוספות אותי, הריח הגברי של שון נכנס לאפי. "מה אתה עושה כאן? סוף שבוע. אין סקס בסוף שבוע. אין סקס בסוף שבוע" הוא מהסה אותי עם אצבעו על שפתיי ואוסף אותי אליו, מאמץ את כל הרסיסים של מיה לחזהו. אני מרטיבה את חולצתו וממשיכה למלמל "אין סקס בסוף שבוע". הוא מערסל אותי כמו שמערסלים פעוט. מרגיע. מנחם. "הייתי חייב לראות אותך".
אני בהלם שהוא לא נס על נפשו לאחר שהיה עד לשגעוני. הוא לוקח את ערמת הדפים מידי, מרים אותי בין ידיו. ומוביל אותי לספה, מול הטלוויזיה. עוטף אותי בשמיכה וחוזר לנקות את הבלגן שעשיתי. אני בוהה במסך השחור, אוספת את ברכיי לחזי. המסך השחור שנפל על חיי בשנית. למה כל כך קשה לשנוא אותך? למה הוא עושה לי את זה. אני ממלמלת כל מיני מילים חסרי פשר שאני בעצמי לא מבינה. אני חייבת להחזיר לעצמי את כושר הדיבור. אסור לי להתפרק לא על יד שון. יונתן ודניאל הלכו- פעלתי בטיפשות שפתחתי את המכתב הזה לבד בדירה- מה חשבתי לעצמי?!
תשובות.
תמיד אנחנו במרדף אחר התשובות. למה צריך לרוץ אחר האמת? הלוואי שלשקר היה רגליים ותמיד היה רץ איתי למרחקים. קילומטרים ארוכים. כי השקר הוא נעים וטוב. היה נוח לי לחשוב שהוא קריר ונשוי ולא מרגיש כלפיי שום דבר, עכשיו האמת נחשפה בפניי והכל אחרת. הוא מרגיש כלפיי בדיוק אותו הדבר.
הוא בעצמו כתב- אני התמכרתי אלייך. הוא נשרף מקרבתי כמו שאקירוס נשרף מקרבת השמש. אז למה הוא השאיר את הפתק ההוא? זה לא מסתדר לי בראש..
הוא נשרף כל כך עד שלא יכל להתקרב אליי? האם אהבתי אליו היא מה שהרחיקה אותו? אבל איך זה הגיוני? הרי אין דבר כזה אהבה. אהבה זה ניחום. מילוי אינטרסים אחד של השני. רק החזקים שורדים את הבדידות. במשך שנה וחצי. שנה וחצי הייתי חזקה- שרדתי את כל מה שהבדידות המזדיינת הזאת העבירה אותי. שנה וחצי של סבל וריקנות. ואיסוף השברים שלא יתחברו לעולם. שנה וחצי של בדידות ולא הרגשתי לרגע חזקה או שורדת אלא חלשה ושברירית. פתטית ומלאת רחמים. מחכה שמישהו יבוא ויאסוף אותי על גבו. אני לא חזקה. אני הכל חוץ מחזקה.
"מזל שהגעתי אחרת היית ממשיכה לשבור את כל הסרוויס" שון שולף אותי מהרהוריי מנסה להפיח קלילות באווירה אלא שהוא לא יכול. הוא לא מסוגל. אף אחד לא. גם לא אני.
הוא נבהל ממה שהוא רואה בפניי- שברירות, אני אבדתי.
"אל תכריחי אותי לקרוא את החוברת הזאת מיה- החוברת שגרמה לך לצאת מהכלים. תספרי לי קצת ממה שעבר עלייך. טיפה. זה יקל עלייך לספר תסמכי עליי".
"אני לא רוצה לפתוח את הפצעים. נמאס לי לראות אותם מדממים שון".
"אבל רק אם את פותחת אותם שוב ושוב הם מתגלדים כמו שצריך. הם כמעט ונעלמים. אל תפחדי" הוא מדרבן אותי.
"זה קצת לא הוגן שאני סיפרתי לך את הבסיס על מה שעבר עליי ואת לא זרקת לי עצם, משהו".
"אני ננטשתי. ננטשתי מכל המעגלים של חיי- ומה שהכי כואב שכל זה התחיל מנטישה אחת בודדה. הנטישה שלא הייתה אמורה להגיע- נטישת אהבת חיי. אז- חשבתי שהוא אהבת חיי כמובן. עכשיו אני חושבת עליו כעל רעל, רעל שנותנים לעברים" הוא מחייך כשאני מתחילה לספר לו "תזכירי לי לא לעזוב אותך אף פעם"
"אני אהבתי אותו שון. הייתי מסוגלת להתמודד איתו מול הכל אבל הוא לא. הוא לא היה מסוגל. הוא עזב השאיר איזה פתק ליד השידה. אחרי שנתיים של קשר וזה מה שאני שווה? פתק עלוב שנתלש מאיזה מחברת ישנה? זה שבר אותי, בדיוק סיימתי את הלימודים. התרכזתי בלהתקבל למשרד של אדם ומייקל יונתן היה כאן איתי אחרי שעברתי מהדירה ההיא שהייתה מלאה בזכרונות שלנו. אסף אותי כל לילה חיבק ואהב. היה כאן איתי. אני לא מסוגלת להישאר לבד, תמיד הייתי בחברת אנשים. לאחר כמה שבועות שאיחר לי החלטתי לעשות בדיקה וגיליתי שאני בהיריון והלוואי שלא הייתי מגלה לעולם. אולי ככה לא הייתי מקבלת את הרעיון ואוהבת אותו. אוהבת את הרעיון של להיות אמא יותר מידי. ואז ננטשתי גם מיצר רחמי אתה מבין, חודש שלם לאחר שהפלתי טבעית הכחשתי. סחבתי את הגוויה של בני בתוך תוכי. סירבתי לדרישותיהם של הרופאים להוציא אותו. אני סיבכתי את עצמי, רחם שסוחב גוויה- מי שמע על דבר כזה" אני פולטת צחקוק לא קשור "מבחינה רפואית אני היחידה שאחראית למצבי הנוכחי, לא הייתה אפשרות להוציא אותו לכן הייתי צריכה לעבור כריתה". אני צוחקת כמי ששמעה את הבדיחה הכי טוב של השנה.
"כריתת רחם, זה היה להם כל כך פשוט לרופאים האלה הקרים, פתחו הוציאו תפרו. כל כך פשוט להרוס חיים של בן אדם". אני נושכת את שפתי כשאני מגלה שסיפרתי לו יותר מידי. מעבר למצופה "אף אחד לא יודע את זה שון חוץ מיונתן. אז אל תספר". לאחר רגע אני מוסיפה "יודע מה? תשכח, תשכח שסיפרתי לך. זה טוב שאתה עם לילאן היא אלטרנטיבית. היא רלוונטית לחיים שלך" קולי נשבר לא יכול לשאת את הרעיון של לתת את שון במתנה לליליאן.
"אל תדברי שטויות, ליליאן מזמן כבר איננה. מאז שנכנסת לי לחיים. זו תמיד היית את מיה. אני לא אמור להגיד את זה, אני חושב שאני מכחיש אבל מזמן הסקס איתך הוא לא רק סקס. זה טוב להוציא את זה כל כך טוב"
"אבל בית המשפט. ההסכם ממון. חתונה."
"אני שבור כל כך" הוא צוחק צחוק מתגלגל וממורמר "אני שבור כל כך עד שאני לא יכול לומר את האמת. אני כבול מיה. אני רוצה לגרש אותה קיבינימט. אבל אני לא יכול, אני מפחד. ומה שיותר מפחיד אותי זה שאני מוטרד מהמחשבה על לאבד אותך. אנחנו כולנו שבורים מיה. אנחנו אוסף של אנושות שבורה, ככה יצרו אותנו. אם היינו מושלמים לא היה לנו מה לתקן."
"תלך אליה עכשיו" אני דורשת ממנו, עומדת ומתנשאת מעליו.
"לא רוצה"
"תחזור אליה!"
"אני לא רוצה!"
"אני מתחננת, תלך אליה" הדמעות מתפרצות ממני, אני באמת רוצה שהוא ילך מכאן "בבקשה". הוא מחבק אותי ומושיב אותי עליו. "לא יקרה בחיים".
הוא מנשק אותי נשיקה עמוקה וסוחפת מלווה בדמעות שלי, שמרטיבות אותנו. "תודה".
"על מה?"
"על שהקשבת לי ונפתחת בפניי. תודה".
"אין בעד מה"
"זה עשה לך טוב?"
"יותר טוב מלקרוא את המכתב העלוב הזה אין ספק".
"מה את רוצה לעשות היום? אני לרשותך".
"הכל הכל?"
"עד חצי המלכות".
"בא לי ללכת לבית הקברות" שון נבעת מבקשתי אך מקיים אותה בשתיקה. אני מחליפה לשמלה שחורה קלאסית קצרה אך מכובדת ועוקבת אחריו לתוך המכונית.
הנוף חולף על פניי במהירות, צמרות העצים מטשטשים ומתחברים לי כמו מסך ירוק שמונח בחוץ. 'זה כאילו הזמן חלף ובו זמנית עצר מלכת'. אולי בשבילך זה היה ככה לוסיאן, אצלי הזמן עצר מאז שהוציאו אותו מתוכי. ג'ייקוב היה יכול להיות שם יפה ג'ייקוב בלום. או אולי ריי- כמו מלך, ריי בלום אני מוכנה להתערב שהוא היה מצליח להזרים המון בחורות עם שם כמו זה. אבל הוא לא יזרים, לא בחורות ולא בחורים הוא גם לא זכה לינוק משדיי ולפלוט על כתפי. הוא לא זכה לכל זה. וברגע ההוא בבית חולים שהבנתי שהוא גם לא יזכה- חיי קפאו. החיים של כולם ממשיכים אך אני נותרתי במקומי. אז זה לא נכון לוסיאן, להגיד שהזמן חלף. כי הוא לא. מסביבי כולם חולפים ממשיכים קדימה בחייהם ואילו אני? נטועה במקומי. פוקדת את קבר בני מידי שבוע, מניחה פרחים מבכה מעט וחוזרת לשגרה. כי הזמן עצר וכל יום בשבילי הוא ללא תכלית בלעדיו.
אני משרבטת את מחשבותיי בתוך פנקס שאני תמיד סוחבת עמי- דרישה מהפסיכולוגית, 'על מנת שכל פעם שתרצי לפגוע בעצמך- תרשמי איך ומה הסיבה'. מזמן מטרת הפנקס היטשטשה והפכה למעין יומן קטן בו אני פולטת את רגשותיי החוצה. ניסחתי תשובה ללוסיאן לעמודו הראשון. אני מנסה להתעלם מהמבטים הסקרניים של שון שנשלחים לעברי. הוא כל כך טוב אליי ולמה? למה הוא לא עוזב בריצה? בין כה וכה הוא עם ליליאן, אין דרך להימלט מזה.
הוא יודע את האמת. הוא מכל האנשים- שבקושי חודש מכירים- הוא יודע עליי יותר מאשר הוריי. איך זה הגיוני?
יכול להיות שבמהותו הוא מתנהג כרופא? אחד שטמון בתוכו הצורך התמידי לעזור, לרפא ולתמוך.. הצורך התמידי שפעם פקד אותי באופן אינסינקטיבי.
קבוצת התמיכה לנשים בסיכון
"מיה תפסיקי לחשוב ולנתח כל שאלה. תפסיקי. תפסיקי לחשוב" היא נוקשת באצבעותיה לפניי מאחר ולא עניתי לשאלתה מיד אלא שקעתי לתהומות ראשי ולמחשבותיי.
"שאלתי למה את מרגישה צורך לעזור? כולכם תמיד מרגישות שאתם צריכות לעזור למישהו. זאת, זאת ששם רוצה לעזור ל'מסכנים' שבאפריקה." קולה מזלזל. כמעט ופוגע אך כלום לא חודר אותי יותר כלום לא נוגע. המילים שלה מגנות עליי מסוככות עליי עוד שכבת מגן על נשמתי הפצועה. אני כבר עוטה כמעט שריון, היום היא תעניק לי את הקסדה ולמחרת מגני ברכיים כדי שלא אפול מהרגליים. הפסיכולוגית לא מרוצה מהקבוצה הזאת- איני מצליחה להבין מדוע. היא טוענת שהמנהלת כאן הופכת אותנו לצל של עצמנו. היא בסך הכל מגנה. מגנה עלינו מדפוס ההתנהגות שלנו שהורג אותנו. היא מלמדת אותנו לא לחשוב, לפרוץ גבולות. להיות אגואיסטיות. ולא להתעניין באחר. כי אחרי כל מה שהבנות כאן עברו הגיע הזמן שנחשוב רק על עצמנו ולא על אף אחד אחר.
"תעזרו קודם לעצמכם. כמו שבמטוס- שמים מסכה קודם, לפני שאתה ממהר אחרי אחרים".
"איך אני עוזרת לעצמי?" היא מדברת רק אליי ובו זמנית לכולם. זו הייחודיות שלה.
"למה שאומר לך אם את לא מקשיבה?"
"אני מקשיבה" קולי מתחנן. שתגלה לי בבקשה.
"לא! כל מה שאת שומעת זה רק את המחשבות המטורפות שלך ששוטפות אותך כמו נהר של חרא שוב ושוב". מבטה זועם.
"תראי את המחשבות שלך כמו שהן, טהורות. תפסיקי לעזור. תפסיקי לתכנן" היא קמה מכסאה ועומדת מעליי, מביטה עליי מלמעלה ממקום שכולו טוב. מקום מואר אליו גם אני כמהה להגיע.
"תיכנעי! אין מוצא- לא לאחרות ולא בשבילך. תדמיינו את עצמכן בגן עדן שלכן. איך הולך- מושלם?" היא לא מחכה לתשובה "לא! אתם כועסות יותר מתמיד. על העולם, על הגורל לא חסר על מה. אל תבכי מיה- תרפאי את עצמך. תנוחי".
היא בונה אותנו מחדש, מעוותות מעט. לא נחזור להיות כמו פעם. נחזור להיות יצור- לא מוגדר אבל לפחות נחזור לעמוד על הרגליים בסוף התהליך.
חודש שלישי. שבוע האחד-עשר. הבטן לא תפוחה, אך חבל הטבור הושלם, החיבור של העובר לאמו, מאכילתו שלם. החיבור נוצר.
העובר מתחיל בחודש זה לגדול ולהתפתח, איבריו הפנימיים כמעט ושלמים. רוב הסיכויים שהוא יתחיל להזיז את כפות רגליו וידיו, יפתח את פיו. אך הוא קטן. כל כך קטן כך שלא ארגיש את תנועותיו כלל. עדיין לא אחוש את בעיטותיו. אצבעותיו גידלו כבר ציפורניים רכות. ידיו מפותחות וארוכות יותר מהידיים. הראש גדול מעט ביחס לגוף, ושערות מתחילות לצמוח לראשו. בלבו של העובר קיימים כבר ארבעה מדורים והוא פועם בקצב של מאה-עשרים פעימות לדקה. הכליות מפותחות ומתחילות להזרים שתן לשלפוחית. בסוף חודש זה אורכו של התינוק כעשרה סנטימטרים. והוא שוקל כשלושים גרם.
הוא כבר לא ביצית וזרע, הוא גוף, עם לב, עם דרכי יציאה של השתן. עם ציפורניים שורטות, עם שיער. הוא כבר מתחיל להיות בן אדם. הוא מתחיל להזיז את הפה, כמו אמו שמדברת למחייתה וצורחת מאושר בזמנה הפנוי.
אני בחודש זה שלמה עם התהליך. אני מוכנה לעבור זאת. הכל למענו, למעל התינוק הקטן שגדל בתוכי- הכל בשביל שבסופו של דבר הוא יזיז את פיו וקול יבקע מתוכו.
אבל הוא נותר בגודלו, הוא לא המשיך או ימשיך לגדול. יכולותיו המוטוריות נשארו כשהיו, הוא לא יזכה להמשיך במרוץ.
ואני לא יודעת למה או מתי, הוא הפסיק לנשום, מתי ליבו הפסיק לפעום. וזה הכי כואב- שלא יודעים את הסיבה. רק שאני האשמה.
-----------------------------------------------------------
"קרן אור בודדה יכולה להניס צללים רבים."
-פרנציסקוס מאסיזי