אני והצרות שלי

כבוד הנשיא

"חברים, אני מצפה מכם להתנהג בהתאם. אמנם הוא לא הנשיא שלנו אבל מחובתנו לכבד את נוכחותו." אמר המאמן כשישבנו בבגדים מהודרים בלובי. לבשתי את הסקיני השחור שלי וחולצה שחורה משובצת ומכופתרת. מאז שהסוד הצגלה, לא היה לה שום טעם להתחבא. היא ליוותה אותנו כמעט לכל מקום עכשיו והיא רצתה לראות את הסרט התיעודי. אני לא מאשים אותה בזה שהיא רוצה לשמור עליי. לא אחרי מה שקרה לנו כשכבה, היא רצתה להגן על כולנו. היא אמרה לי ערב אחד "כולכם בניי. אודות המקרה ההוא. למדתי להתחבר לכל אחד מחבריך. הם מחשיבים אותי אולי לעוד אמא שלהם." וקי אישר לי את דבריה בשיחה ראנדומלית לפני שהלכנו לישון. הוא אמר באותו ערב במיטה שהייתה ליד שלי "אמא שלך היא ממש כמו אמא שניה שלי. היא מקשיבה, תומכת ומעודדת. באתי אליה לשאול לשלומך והתחלתי בפתאומיות לפתוח בפניה את הלב. היא אמרה לי שהחיים צריכים להמשיך. גם אם קצת קשה, צריך לדעת לעלות שוב מהתחתית. לא משנה כמה מכשולים יש בדרך, אסור לי לעצור ולעבור אותם. החיים הם אתגר גדול בשביל כל אחד ואחת מאיתנו. אם לא נדע להתמודד עם המכשולים, מה יהיה עתידנו? היא אמא תומכת. אני לא מבין למה כעסת עליה נורא." צחקתי מדבריו.

יצאנו עכשיו בקבוצה מאובטחת בשלושה שומרים מלפנים ושלושה שומרים מאחור. אמא שלי הייתה ליד זואי ולידי. "אמא איפה אלי ובעלה?" שאלתי אותה. היא חייכה ואמרה "עם כבוד הנשיא." חייכתי ואמרתי "לפחות הוא מוגן." צחקנו על זה וזואי הייתה שקטה למדי. "זו, הכל בסדר?" היא הנידה לשלילה ואמרה "זה אותו אולם." חיבקתי אותה ואמרתי לה "לא יקרה לנו כלום. אני מבטיח." היא חיבקה אותי חזרה ונשמה נשימה ארוכה לפני שנכנסה לאולם. אני אישית העדפתי לשבת בקצה האולם, ליתר ביטחון. שאוכל לברוח אם קורה עוד הפעם משהו. זואי הסכימה עם המחשבה הזאת. אמא הנידה בראשה לשלילה ואמרה "דניאל, אתה צריך לשבת מקדימה. זו ההופעה שלך וגם שלך זואי. אל תדאגו. אתם יודעים כמה מאבטחים מקיפים את הבניין?" שנינו הנדנו לשלילה והיא צחקה ואמרה "מספיק בשביל להקים איתם צבא." זה הספיק לזואי ולי בשביל להפיג את המתח. הסתכלתי סביב וראיתי את חבריי לשכבה חוששים. הנחתי שהם חוששים מזה גם. האורות כבו ואור הבמה נדלק. המנחה אמר "תודה שבאתם לצפות בסרט התיעודי. אנו שמחים שכולם בסדר ולא נגרם לאף אחד שום נזק בפעם הקודמת. ברצוני לברך את כבוד הנשיא אשר בא לחלוק עמנו את הכבוד לראות את הסרט. ברצוני להזמין אותו לשאת מספר דברים לפני תחילת הסרט." כולם מחאו כפיים אך הייתה הרגשה של מתח בקהל. שאלות עלו בראשי מה הוא יגיד? הוא יזכיר את החטיפה? הוא יברך אותנו? מחשבות אלו התבטלו מיד כי הוא התחיל לנאום.

"חבריי הלשכה, משרד המשפטים, השר לבטחון הפנים, השר לבטחון החוץ, שר האוצר, שר הביטחון ובית הספר פיוזאפ אשר נמצא בגבול סקוטלנד-לונדון. מודה אני לכם שהחלטתם לפנות מזמנכם ובאתם לראות את הסרט התיעודי. סרט זה הופק בידי צוותים שעמלו יום וליל. אני חייב לשתף אתכם בסוד קטן. הסכמתי להתראיין בתוך הסרט. לא אספר לכם מה אמרתי כי תראו עוד מעט. סרט זה יהיה חלק מרכזי בריצתי לנשיאות הבאה לבוא. הוא מדבר על כוח ההתמדה, השפעת הקבוצה ותמיכת כדורגל ברחבי ארצות הברית ככלל. בנימה זו אני רוצה לברך את זואי הוליסטר ואת דניאל וייט, אשר הפגינו עוז וגבורה בשעת צרה. אני יודע על הטראומה הנוראית שנגרמה לכם. אני מצטער שזה הגיע עד לכדי חטיפה ועינויים. באותה נשימה אני מודה לכם ולמי שניסה להשיב אתכם. עכשיו אני אשמח אם אתה, דניאל וייט. קפטן הקבוצה שלכם תעלה לשאת דברים." לא הגבתי בהתחלה אבל כולם דחפו אותי לעלות על הבמה. חששתי. עליתי מדרגה אחת ולא הצלחתי להזיז את רגלי לעבר המדרגה הבאה. ראיתי פתאום את ריצ'רד עומד במקום הנשיא. האינסטינקט הראשון היה לברוח אבל לא עשיתי זאת. הסתכלתי אחורה וזואי הנהנה. ככה כולם גם עשו. עצמתי עיניים כשעליתי את המדרגה השניה. פקחתי אותן אט אט. עכשיו ראיתי את הנשיא עומד מאחורי פודיום. הלכתי לעברו ולחצתי לו יד. "לא ידעתי בהתחלה שאתם עושים סרט תיעודי. חשבתי שסתם בחרתם לראיין אותנו לחדשות הספורט. אבל כשנודע לי, הרגשתי גאווה. במקור אני נולדתי בארצות הברית. לא רחוק מכאן. באידהו. גדלתי רוב השנים ואחר כך עברנו לג'ינקס. בתור אחד ש'מייצג' את ארצות הברית בקבוצה בריטית בלונדון. זהו כבוד גדול. כבוד הנשיא. אני מודה לך על תמיכתך בקבוצה ובהקפצת המורל בקרב שחקני הכדורגל. ולשכבה שלי? קבוצת הכדורגל שלי. אתם המשפחה שלי ואתם כולכם גיבורים בשבילי. אחים בשבילי. חברים בשבילי. כולכם אלופים ומי יתן וננצח באליפות העולם לנוער!." צעקתי ברגש את המשפט האחרון וכולם הריעו ומחאו כפיים. הנשיא ואני ירדנו מהבמה וישבנו במקומותינו. "אם כך, אבקש מכם להשתיק טלפונים ולהישען אחורה. צפייה מהנה." אמר המנחה והאורות כבו אחריו. לא היו הפעם פרסומות והסרט התחיל.