אני והצרות שלי

הילדה השקטה

אחרי שיצאנו מהבריכה, התקלחתי והייתי כבר במיטה פניתי לקי "קי, איך יודעים כשבן אדם מאוהב?" קי ענה מלמטה, לא ראיתי את פניו אבל ידעתי שהוא מחייך. "שמת עין על הילדה השקטה ההיא?" עניתי לו "כן." והוא המשיך "אתה מרגיש פרפרים בבטן כשאתה מסתכל עליה, אתה לא יכול להסיר ממנה את המבט וכאילו שכל העולם בעצירה. אתה לא שומע את מה שאומרים לך או לא רואה את מה שקורה סביבך. אתה שם לב רק אליה. וכשאתה מדבר עם האהבה שלך זה כאילו. כאילו שהעולם הוא רק של שניכם ויש הרגש ה של זרם באויר ואתה מרגיש כאילו אתה מרחף." הוא עצר ואני ניסיתי לדמיין. "היית פעם מאוהב?" שאלתי את קי. הוא גיחך ואמר "כן, ואני חייב לומר לך. אהבה זה דבר כואב. למה אומרים נפלתי באהבה? כי זה נפילה פשוט. אתה נופל לתוך בור עמוק שקשה לצאת ממנו. ואני חייב לומר לך שכל פעם שאני מתאהב מחדש אני נכווה. נכון ג'ינה? היינו פעם זוג. החזיק שלושה חודשים ואז היא בגדה בי עם איזה ילד מהבקתה ממול. הם עד עכשיו ביחד. ואני אהבתי אותה בכל נשמתי. אני מסתכל עליה והדבר היחיד שדוחה את האהבה או את הזכרון של האהבה הוא העובדה שהיא הלכה והתנשקה עם איזה ילד יצור." הוא שתק ולא אמר דבר. אז שאלתי אותו "כדאי לי לנסות להתחיל עם הילדה ההיא?" הוא שתק וכנראה חשב על התשובה. לבסוף הוא אמר "לא יודע. תנסה, אבל אני לא מבטיח שהיא תענה לך או תפנה אלייך, היא ממש מתבודדת. היא כל כך שקטה שאף אחד פה לא יודע את השם שלה." הנהנתי לעצמי והתחלתי לשקוע במחשבות.

"תרוץ כל עוד אתה יכול." שמעתי קול אומר לי. אני רץ ובורח ממשהו. ממישהו אולי... אני שוב בשדות האלו ואני לא רואה אף אחד אבל עדיין צועקים לי "תברח." אני רץ וקולט שאני על גג בניין פתאום. אני רץ אבל אין לאן לקפוץ ואני נופל. אבל לפני שאני נופל אני רואה את הילדה השקטה עומדת מאחורי איפה שקפצתי ואני שולח יד לעברה כאילו שתתפוס אותי.

קפצתי מהשינה וכמעט נפלתי מהמיטה. התנשמתי בכבדות והחלטתי שאני חייב לצייר את הפנים שלה. שלפתי את המחברת ואת העפרון והתחלתי לצייר. שיער שחור. עיניים עם מבט כואב. תווי פנים ואת צורת השפתיים שלה.

"בלונדי אתה חייב לשחרר קצת. הבאתי לך את הספריי צבע ואת הפחיות. בוא תצייר לנו על קירות. תעזוב את המחברת." קלטתי שכולם סביבי בוהים בציור שציירתי "כמה זמן אתם פה?" לינק צחק ואמר "מספיק זמן בשביל להבין שאתה חייב לדבר עם הילדה השקטה." חייכתי ובהיתי בציור. "בוא לאכול, אחר הצהריים תתחיל לצייר." הנהנתי ואמרתי ללינק חזרה "אני בא לאכול. אנחנו יושבים היום באותו מקום?" הוא הנהן ואמר "כמו כל יום. כמו כל שנה וכמו כל חג."הנהנתי ובאתי אחריהם לאכול. היום הגישו סלט, מעדנים, חביתות מקושקשות, עוגת שוקולד ופירות. לקחתי מהפירות תפוח והתיישבתי עם הבקסטריט בויז.

"אתה חייב ללכת לדבר איתה. זה לא יעזוב אותך עד שתדבר איתה." שמעתי את לינק מדבר בזמן שבהיתי בילדה שישבה לבד ועשתה משהו במחברת שלה. לינק דחף אותי ואמר "יאללה לך אליה." הנהנתי ואמרתי לו "טוב טוב אני הולך." נעמדתי על הרגליים, לקחתי נשימה ארוכה ואמרתי לעצמי "זה הכל או כלום."

התקדמתי לאט לאט, צעד אחר צעד. והתחלתי לחשוב מה אני אגיד לה. איך אני אדבר איתה. מה הלאה?... היא קלטה שאני מתקדם עליה והסתכלה עליי. היא ציפתה שאגיע אליה ואשב לידה והיא תנפנף אותי. או שזה מה שאני ציפיתי. היא רק הסתכלה לעברי וחשבה לעצמה בטח מה אני רוצה ממנה.

"היי, אפשר לשבת לידך?" אמרתי בהיסוס. היא צחקקה ואמרה "כן, בוא תשב." ואו לא ידעתי שזה יהיה ככה קל לפנות אליה. לקחתי נשימה עמוקה והצגתי את עצמי "אני דניאל, או בלונדי או הילד החדש." היא הסתכלה אחורה ואמרה "הם אמרו לך לדבר איתי? לא חשוב. אני זואי. שמעתי עליך הרבה שמועות. הרבה ילדים מדברים פה." גירדתי מאחורי האוזן באי נוחות והיד שלי מצאה את עצמה מחזיקה את העגיל שלי. עזבתי את העגיל מיד ואמרתי "כן, אני נושא השיחה פה בבית ספר." היא חייכה וראיתי שהצבע עיניים שלה הוא לא חום דבש אלא סגול כהה מאוד. זה מיוחד. "אמרו לך פעם שיש לך עיניים יפות?" שאלתי אותה כמו ילד מפגר. היא צחקה צחוק מתוק כזה וענתה לי בתגובה "לא, אבל אני באתי לומר אותו דבר על העיניים הירוקות בקבוק שלך." הסמקתי והיא חייכה. "רוצה שנעשה משהו ביחד?" שאלתי בהיסוס רב והיא אמרה מיד כאילו זה ברור מאליו "כן ברור. ניפגש ליד הבריכה היום בשבע בערב. אני אראה לך את אולם הבאולינג של בית הספר." יש פה אולם באולינג???? "טוב בסדר גמור." חייכתי בתחושת ניצחון הילדה השקטה, זואי. חמודה להפליא וקבענו דייט להערב. נעמדתי על הרגליים ואמרתי לה "ניפגש בערב. והיה ממש נעים להכיר." היא נפנפה בידה לשלום ואמרה "נעים להכיר גם אותך דניאל." היא היחידה שלא קראה לי בלונדי או הילד החדש. היא קראה לי בשמי הפרטי. וזה זיכה אותה בחיוך נוסף. הסתובבתי והלכתי לשולחן לסיים את הארוחה.

"בלונדי תפסיק עם זה." פק אמר. "להפסיק עם מה?" שאלתי. והוא ענה בטון של המובן מאליו "עם הפרצוף הזה, זזה מבחיל לראות אותך ככה." צחקתי ושאלתי "לראות ככה איך?" הוא גלגל עיניים ואמר "את הפרצוף של טיפש מאוהב. דיברת איתה פעם אחת ואתה כבר מסתכל  בפרצוף המוזר הזה. תפסיק. זה מוזר." צחקתי וסגרתי את הבקתה אחרינו "אוקיי.." אמרתי לו תוך כדי שאנחנו הולכים לכדורגל.

"היום נעביר את הכדור אחד לשני ונתמסר בפסים אחד לשני. תתחלקו לזוגות ונתחיל." היום השיעור כדורגל היה על שיתוף פעולה בין חברי הקבוצה ופק היה איתי. "כדאי לך מאוד להצטרף לנבחרת. כולנו שם." הוא אמר תוך כדי שהוא מוסר לי. ואני החזרתי לו "זה יהיה כיף?" הוא צחק ואמר "אנחנו זוכים לצאת מפה ולשחק מול בתי ספר אחרים. שנה שעברה העפלנו לאליפות הארצית וסיימנו מקום שני. אס עצר את הגול שכמעט גרם לנו להפסיד ואני הפגעתי את הגול שנתן לנו את הכבוד להיות מקום שני. ואני חושב שאם אתה תצטרף אנחנו נסיים ראשונים." הוא אמר את זה בלהט ואני הסתכלתי על הכדור ואמרתי "נראה." הוא צחק ומסר לי את הכדור לאוויר. התמסרנו עכשיו באויר והמאמן צץ משום מקום והוריד את הכדור לרצפה ואמר "פסים, אבל יפה הרצף שיצרתם בלי לגעת ברצפה." צחקתי ומסרתי לפק את הכדור "תנסה, אם לא תאהב אז תעזוב. לא יכריחו אותך להישאר אם לא תרצה. שווה לך ממש לנסות." הנהנתי ואמרתי לו "אני מבטיח לנסות."