אני והצרות שלי

ילד נאחס

פקחתי את עיניי וראיתי אל מולי צילום רנטגן של ידי, וכף רגלי. הכל נראה מוזר. רגע אחד אני באמבולנס עם כאבי תופת ברגל ויד מגובסת ועכשיו אני עם רגל מגובסת ויד עם תחבושת. האחות ראתה שהתעוררתי ואמרה "דניאל, טוב שקמת." הנהנתי ואמרתי "מה נסגר עם הרגל?" האחות הנידה את ראשה בשלילה ואמרה "עשינו לך צילום רנטגן וכמו שאתה רואה, הקרסול שלך נסדק. והיד שלך, אחרי שבדקנו אותה, העדפנו להעביר אותך לתחבושת אלסטית סביב השורש. אין לך שברים יותר ביד אבל יש לך מחסור בסידן במפרק כף היד. זה אומר שאתה, דניאל. לא הולך לשום משחק כדורגל בשבועיים שלושה הקרובים." הנדתי בראשי לשלילה ואמרתי לה "לא, אין מצב.. אני לא יכול להפסיק להתאמן. יש לי אליפות עוד חודשיים." היא משכה בכתפייה ואמרה "הרגל שלך הסתובבה 90 מעלות ימינה בערך ואנחנו היינו צריכים להחזיר אותה למקום. תגיד תודה שהצלחנו לנקז את הדם שהצטבר לך ברגל, זה יצר לך נמק." התעצבנתי ואמרתי לה "תעיפי ממני את המחטים האלה שתקועים לי ביד ותעופי מפה." היא סתמה את הפה ויצאה החוצה לדבר עם כמה אנשים ואז חזרה וניתקה לי את האינפוזיה. ראיתי שהיא יוצאת ומדברת עם מישהו. קפצתי על רגלי הבריאה ונצמדתי לדלת. "... ככה אצלכם?" האישה שדיברה עם האחות התנצלה ואמרה "כן, זה רגיל אצלנו, דניאל שלי לא מקפיד על נימוסים אבל הוא ילד טוב. חבל לי על הרגל שלו, עד שהוא מצא לעצמו מקום שהוא יכול לבטא את עצמו הוא שובר לי את הקרסול." שמעתי את אמא שלי מצקצקת בלשון. לא רציתי להקשיב יותר.

חזרתי למיטה ושלפתי את האייפוד מהתיק שלי שהונח לידי. הוצאתי את מחברת הציור שלי והתחלתי לצייר לעצמי. לא הספקתי לצייר הרבה כי דפקו בדלת החדר ששכבתי בו. "דניאל, אני יכולה להיכנס?" נאנחתי וצעקתי מבעד לדלת "לא אמא, תעופי מפה. אני לא מדבר איתך." היא בכל זאת נכנסה והתיישבה על המיטה. החזרתי את האוזניות לאוזניי ושמתי מוזיקה חזקה שתשתיק אותה. והיא שוב עשתה לי את הקטע הזה שהיא מדברת לעצמה ושופכת את הלב שלה. לאט לאט שוב הנמכתי את המוזיקה והקשבתי לה.

".... הייתי פגועה ממך, אבל כששמעתי שאתה משחק כדורגל נרגעתי. אחרי הכל אתה דוחה את השיחות טלפון שלי כבר שבועיים וקצת. אני יודעת שאתה כועס עליי ובצדק. שלחתי אותך לפנימיה בלי רשותך והבטחתי הבטחות שוא." היא החניקה יללה והמשיכה "אני ממש שמחה שאתה מסתדר טוב בפנימיה, שמעתי רק דברים טובים עליך." הנדתי בראשי לשלילה וצעקתי עליה "את שלחת אותי לפנימיה צבאית. אני לא מתכוון ללבוש מדים! זה מה שרצית? כולם שם באו מרקע דומה. הם ילדים שזרקו מהבית ספר,מהבית, למדו לגנוב. לא ידעו לכתוב עד גיל 14. גדלו ברחובות. חלק פושעים והכי גרוע, כמוכם. ההורים שלהם וויתרו עליהם כמו שאתם וויתרתם עליי.

ואני בסך הכל עם תיק אחד במשטרה ועוד אזהרה. מה עשיתי בסך הכל צבעתי את הקיר של מנהל הבית ספר בג'ינקס? אז הוא יכול ללכת לחפש. אני לא הולך ללבוש מדים בחיים. ואם אני מגלה שאני הולך ללבוש אותם ממחר אני הולך לברוח."

קמתי מהמיטה והתיישבתי על כיסא גלגלים באזור. חיפשתי מישהו שאחראי עליי. ראיתי את המאמן יושב על כיסא "המאמן אני רוצה לחזור לבקתה." אמרתי נחרצות. הוא נעמד ואמר "אני אנסה לשחרר אותך מפה כמה שיותר מהר. " הנהנתי וחיכיתי בשקט. הסתכלתי בשעון ליד הדלפק ואז שאלתי את הפקידה שם "איזה יום היום?" היא הסתכלה במחשב ואמרה "יום רביעי." יומיים??? יומיים נעלמו לי מהחיים "בגלל רגל?" המאמן חזר ושאל "מה בגלל רגל?" הנדתי ברראשי ונתתי לעצמי מכה במצח "יומיים שלמים הלכו בגלל הרגל הזאת." המורה הרים ידיים בצורה שאומרת 'לא אשמתי' "אגב... מה עשיתם לנלסון הזה?"המאמן השיב בעצב "השענו אותו מכדורגל לחודשיים הקרובים. ומה שחבל לי זה שהוא מנע ממך לשחק. אתה הולך לשבת בחוסר מעש שבועיים וחצי. וזה כל כך חבל שאתה תפספס אימונים ומשחקים. כלומר, אתה יכול לבוא לצפות אבל בינתיים אס מחליף אותך. ויש לי שאלה אחרת עכשיו."

הנה התחלנו עם השיחה שהוא העיף אותי ממנה. "אני לא מרבה לספר על זה לאנשים אבל. אני בעצמי למדתי פה בפנימיה הזאת. ולא לפני כמה זמן חזרתי לעבוד. אני בן 30 עוד חודשיים ואני הייתי בדיוק כמוך. לא רציתי שום פנימיה צבאית ומצידי שהיו מכניסים אותי לכלא. אני פשעתי בעבר. לא כמוך אבל כן, אני הרבצתי למישהו מהמגזר המוסלמי וקיבלתי תיקים מפה עד להודעה חדשה על לאומנות, אפליה, גזענות ובלה בלה בלה. לא משנה. מה שאני רוצה להגיד זה שכשסיימנו עם עונת הכדורגל אנחנו עלינו על מדים. לא לפני זה. אני מבטיח לך שאתה תעלה על מדים אחרי האליפות העולמית. וזה אישור מיוחד שקיבלתי בשביל קבוצת הכדורגל שלנו. הנבחרת של בית הספר אחרי האליפות בכיתה י"א עולה על מדים לראשונה ואז אתם נשלחים לפנימיה בישראל שקוראים לה בשם של רשת דייגים בעברית זה נקרא מכמורת. או שאתם נשלחים לבית ספר לתעופה וחלל.

כל מיני בתי ספר בארץ ישראל מארחים אותנו מהרגע שאנחנו עולים על מדים. ואז אתם מסלילים את עצמכם ונותנים לעצמכם תנופה לעתיד. אם תישלח למכמורת, אתה תוכל להשיט ספינות יהיה לך אישור להחזיק בנשק והמדים שלהם בישראל מדהימים. כנ"ל גם לגבי פנימית תעופה וחלל. זה חיל האויר ואז אתה יכול להטיס מטוס ולאבטח מטוסים. יש מגוון תפקידים בישראל. אחרי שאתה מסיים שם י"ב אתה חוזר לפה לפיוזאפ למלא עוד שנתיים בשמירות או כל דבר שתרצה ואז אתה חוזר לארץ הולדתך. ארה"ב ושם תהיה כוח אדיר בצבא האמריקאי."

עיקלתי כמה דקות את המילים שלו ואמרתי לבסוף "ואם אני לא רוצה להיות חלק מתוכנית צבאית בכלל?" המאמן נעמד כאילו לא שמע אותי ואמר "נדבר על זה כשנגיע לבית הספר." הוא הלך לקבלה וחתם על כמה טפסים וקיבלתי את אישור היציאה מבית החולים. קיבלתי מתנה גם קביים והוראות מפורשות מרופא לא לעמוד על הרגל, לשבת כמה שיותר ולא לשחק בשום אופן כדורגל במשך שבועיים. בעוד שבועיים אני אחזור לבדיקה תקופתית.

לא אמרתי שלום לאמא שלי כשיצאנו. אפילו לא הסתכלתי עליה כשנכנסתי לרכב של המאמן. השענתי את ראשי על החלון ובהיתי בנוף החולף על פני. בלי לחשוב פעמיים שלפתי את המחברת וציירתי את הדרך שראיתי מבעד לזכוכית הרכב.