אני והצרות שלי

המכתב

דניאל היקר,

אני מקווה שאתה לא קורא את המכתב הזה עכשיו, אם כן קרה משהו נורא ואיום. אסור לי לדבר הרבה בטלפון וגם לא בהודעות. אני לא מתה. אל תספר זאת לאביך.משתי סיבות, הראשונה היא שיש לו מאהבת כבר 5 שנים. אתה צדקת מהרגע הראשון שהבנת שהוא נעלם כל פעם לשבועיים. האישה בלונדינית גבוהה עם שפתיים מלאות בבוטוקס. הוא הצליח להביא אותה לעיירה ליד. ברגע שאני מבחינתו 'מתה', הוא יפעל ויתחיל לצאת איתה בפומבי מהסיבה ש'צריך להתקדם הלאה ולחשוב על החיים ולא על המוות, סיבה שניה  הכי טוב שידע שיש קבר ומצבה. אם לא הייתי נחשפת אז אבא ואני היינו מתגרשים. האישה שנקברה היא בובת שעווה ואני נשלחתי לוושינגטון לעבוד תחת חסותה של אחת הסוכנות הכי טובות בעולם וגם עם השותף שלה, שניהם מאוד מצליחים בעולם וחשוב לי לקבל מוניטין טוב. אני לא רציתי להגיע למצב הזה. אולי ביום מן הימים אני אצליח לארגן לך כרטיס טיסה ודרך לראות אותי אולי אני אופיע בחדרך בלילה בפנימיה. אני לא מתה ואין לך מה לדאוג. אגב, מזל טוב על הניצחון ותתחדש על חברתך. אני סומכת עליך בעיניים עצומות ואני אוהבת אותך.

עם כל הכאב שבגעגועים אני אוהבת אותך אמא.

נ.ב

צא מהבית כמה שיותר מהר. אתה לא בטוח פה בג'ינקס, תלכו זואי ואתה לבית הספר ותהיו אתם. אני מאמינה בך עם כל הלב

"תראה לי את המכתב." זואי אמרה לי. אמא אמרה לי להסתיר את המכתב מאבא אבל לא מזואי. הבאתי לה את המכתב ונדבק לי חיוך ענק על הפנים. זואי סיימה לקרוא את המכתב וצחקה בהיסטריה. "אני מציע שנצא כבר עכשיו מהבית." זואי הנהנה בלחץ ולקחנו את המזוודות שלנו. לקחתי את כל הבגדים שלי מהארון והכנסתי אותם למזוודה. יש בגדים שאמא שכחה לי בבית פעם שעברה.

"אבא תודה על הטרמפ. אני אשתדל להתקשר אליך." אבא הנהן ונתן לי נשיקה במצח והשאיר את זואי ואותי עומדים בגשם לבד בכניסה לשדה התעופה "אני לא מתכוון להתקשר אליו. הוא בוגד באמא שלי כבר כמה שנים." זואי חיבקה אותי חזק ואמרה "המכתב יהיה הסוד של שנינו ואני מאמינה שאתה תראה את אמא שלך בקרוב." צחקתי ביאוש ואמרתי לזואי "ואני חשבתי שהרגתי את אמא. אני לא מאמין."  "טוב בוא ניכנס פנימה שלא נצטנן. וגם שלא נפסיד את הטיסה חזרה." זואי ואני נכנסנו היא מחזיקה את המטריה ואני את שתי המזוודות.

"שתהיה לך טיסה נעימה זואי." אמרתי לה.. והיא ענתה לי "שתהיה לך טיסה נעימה דניאלי." חיבקנו אחד את השניה ונרדמנו על הכיסאות שלנו.

 התעוררתי למשמע קול הקברניט שאמר שאנחנו קרובים לנחיתה ושצריך לחגור חגורות. הסתכלתי על זואי והעיניים שלה נצצו. היא הסתכלה לי לתוך העיניים גם ואמרה את מה שאני חשבתי בדיוק עליה "נראה שהעיניים שלך הם חלון לנשמה. כשהיית עצוב על מות אמך העיניים שלך היו נטולות שמחה וחיים. ואחרי המכתב? זיק של תקווה צץ בהם. אתה מחייך והעיניים שלך מחייכות גם הן." הסתכלתי עליה ונישקתי אותה ברגש אדיר ואז כשנותקנו היא אמרה "ואני חייבת לומר לך שהשתנית מאז שראיתי אותך בפעמים הראשונות. אתה פתוח יותר לסובבים אותך ואתה נראה יותר שמח וחברותי משהיית אז." חייכתי עוד יותר אם זה היה אפשרי בכלל.

לקחה אותנו מונית שבית הספר מימן לנו. "הנה דניאל." שמעתי ילדים אומרים ומסתכלים עליי בתחושת הזדהות. אני עדיין צריך לשחק אותה שאמא מתה... "אם שואלים אותי, אני לא רוצה לדבר על זה." אמרתי לזואי באוזן. היא הנהנה ואמרה בקול "אל תדאג, יהיה בסדר." הסתכלתי עליה ואמרתי לה "תודה זואי."

היא ליוותה אותי לבקתה ובכניסה היא שאלה "אתה תסתדר כמה שעות בלעדי?" הנדתי בראשי לשלילה וזרקתי את המזוודה בחדר ורצתי חזרה אליה כדי ללוות אותה לביתה. "אתה יודע שאני יכולה לסחוב את זה לבד." הנדתי לשלילה ואמרתי לה "את לא צריכה לסחוב כלום, בשביל זה יש לך חבר. יש לך חבר לא רק לשיחות נפש, אהבה, שמחה, נשיקות ושיביא לך מזל. יש לך חבר ג'נטלמן." היא צחקה ונתנה לי אגרוף קליל בכתף שנינו צחקנו.

באתי לדפוק על הדלת של הבית וזואי כבר פתחה אותה עם המפתח. "אמא אני בבית." לא הייתה תשובה. הסתכלתי בשעון והשעה הייתה 7 בערב. "אמא!!" היא קראה לרבקה שוב. "נו אמא." נכנסתי איתה לבית והתחלנו לעשות סיור. הנחתי את המזוודה בסלון ועזרתי לזואי למצוא את אמא שלה. "מצאתי אותה." היא אמרה בלחש. "ישנה?" שאלתי. "כן. בוא נצא וניתן לה את השקט. אני אשאיר לאמא שלי פתק."

זואי שרבטה על פתק שהיה על השולחן

אמא, חזרתי מג'ינקס. אם תתעוררי עכשיו ואני לא פה, אני באולם הבאולינג עם חברים. אוהבת זואי.

באנו לצאת כשאנחנו שומעים כחכוח בגרון. הסתובבנו שנינו יחדיו וראינו את רבקה עומדת עם ידיים שלובות ומבט שאומר 'לאן אתם חושבים שאתם הולכים'. זואי חייכה ורצה לחבק את רבקה "אמאא חזרתי ואת ישנת אז לא רציתי להפריע לך." "ערב טוב גב' הוליסטר." אמרתי בנימוס. היא חייכה ואמרה "אני הצטערתי לשמוע על אמא שלך. מקווה שאתה בסדר." הנהנתי ואמרתי לה "בסדר כמה שאפשר, אבל תודה "זואי רצה חזרה אלי ואמרה "יאללה אנחנו הולכים." "לאן בדיוק?" זואי הסתובבה ואמרה לאמא שלה "לבאולינג, כל החברים שלנו שם. ואני רוצה לספר להם איך עבר עלינו השבוע." היא הצביעה עליי ועליה. "בסדר." אמא שלה אמרה באנחת יאוש. "תחזרו בכיבוי האורות." הנהנתי ואמרתי "אני אדאג לזה באופן אישי." יצאנו וסגרנו את הדלת אחרינו.

"איזה באולינג בדיוק? חשבתי שהולכים לבקתה שלי." היא הנהנה ואמרה "זה היה רק כדי להוריד את אמא שלי מהכתף." צחקתי וליטפתי לה את הגב תוך כדי הליכה.

"אחי תספר איך היה." לינק אמר. הנדתי בראשי לשלילה. ואמרתי לו "עזוב. היה עצוב, רגיל וזהו. מה יש עוד לספר?" שאלתי את זואי. היא קפצה בפתאומיות ואמרה "קעקוע." הנדתי לשלילה ואמרתי "כבר שכחתי ממנו." קי התלהב ואמר "איפה?" חייכתי ואמרתי "תנחש."

30 ניחושים ואף אחד לא התקרב לתשובה הנכונה "וויתרתם?" כולם הנהנו. העפתי מעלי את החולצה והסתובבתי. פתאום 9 ידיים שונות נגעו לי בגב. "זה מדהים. מי צייר? או כתב?" פק שאל. "זואי, המקעקע ואני. זואי על הכתב, המקעקע על קווים קטנים ואני על הכנפיים והצורה שלהם." שמתי את החולצה בחזרה ושמתי רגל על השולחן. "מה השעה?" כולם הביטו בשעונים ואמרו ביחד "שבע וחצי. יש לנו חצי שעה עד הכיבוי." הנהנתי ואמרתי "זואי ואני הולכים לטייל. אני אהיה פה בשמונה." כולם נאנחו ואמרו "לכו לקן אוהבים שלכם." צחקתי וסגרתי את הדלת אחרי.

"בואי לאגם קצת." אמרתי לה. החושך היה כבר. הכוכבים נצצו והירח היה תלוי בדיוק מעל ראשנו. הייתי בטוח שאם נהיה על שפת האגם נראה השתקפות. וצדקתי. ישבנו ככה במשך 25 דקות ואז החזרתי את זואי לבית שלה. אמרתי להן לילה טוב והלכתי לבקתה של הבקסטריט בויז. "לילה טוב בנים." אמרתי וכולם ביחד אמרו "לילה טוב." כיביתי את האור ונרדמתי.