אני והצרות שלי

המשחק מול הלב של מידלטון

אז היום יום חשוב... אני עליתי להסעה שמסיעה אותנו למשחק מול קבוצה ששמה הוא הלב של מידלטון. נוער שמשחק מתוך בית ספר באדינבורו. לא כל כך רחוק מסקוטלנד. לבשנו עכשיו את המדים של הקבוצה שלנו. אנחנו נמצאים במיקום על גבול סקוטלנד. ופיוזאפ הולכים לנצח. אני בטוח במיליוני אחוזים. פק, אס, לינק, אם, די, קי, מייס, ילד שקוראים לו סילבן, ילד שקוראים לו פיטר, ג'ון אחד מהשכבה שלי ואני ישבנו כבר במקומות.היו עוד 4 שחקנים מחליפים שלא טרחתי ללמוד את שמם. זואי קראה לי מחוץ לחלון. ביקשתי אישור מהמאמן לרדת ולהגיד לה להתראות. הוא אישר לי "אהובי, בהצלחה היום." חיבקתי אותה חזק חזק. היא עטפה את גבי ואני התכופפתי כדי לנשק אותה "תודה. אני אעדכן אותך כשתהיה לי אפשרות." היא צחקה ואמרה "אני רוצה לראות אותך חוזר עם הגביע." הנהנתי והרחתי את שיערותיה, ריח של שמפו יוקרתי. אמרתי לה "אני אביא את הגביע. אם לא" הכרזתי בצעקה תוך כדי שאני מניף את ידי "אל תקראי לי בלונדניאל." היא צחקה ונשמה את בגדי. נישקתי אותה עוד פעם אחת ועליתי לאוטובוס. "אפשר לנסוע?" המאמן שאל אותי. הנהנתי והתיישבתי חזרה במקומי.

הנסיעה ערכה שעתיים וחצי ואני חשבתי כל הדרך על המשחק, כמה שהוא חשוב וכמה שאני רוצה לנצח. אם אני אפסיד? עלתה השאלה בראשי ומיד מחקתי אותה עם שאלה אחרת "אני אפגע ברגל שלי שוב? ביד שלי? מה זה השאלות האלו שעלו לי לראש פתאום???? החלטתי לנסות לא לחשוב בכלל. בינתיים עברתי על המערך שלנו בראש. פיטר הזה היה הפעם השוער. סילבן, ג'ון, אם ומייס היו בקו ההגנה. פק, אס, לינק, ודי היו קשרים. לא הבנתי כל היגיון שבדבר.  קי ואני היינו חלוצים. אני חלוץ ימני וקי חלוץ שמאלי. 4 נוספים יושבים על הספסל למקרה של פציעה. הם נקראים שחקני משנה. משום מה עליי סמכה כל הקבוצה. אני לא רואה איך אני טוב. אין לי מושג למה, אני חושב שאני לא מספיק טוב בשביל להיקרא שחקן כדורגל. אבל שיהיה.

הגענו לבית הספר שלהם. קראו לו תיכון מידלטון אדינבורו. שם משעמם למדי. פק טפח על שכמי ועודד אותי "הכל בסדר, סך הכל עוד משחק." הנהנתי בלחץ. המאמן קרא לנו. "אתם מסוגלים לעשות את זה. 90 דקות של התקפה. אל תתיאשו, תשחקו כאילו אתם באימון ואל תתנו לכדור ליפול לידיים של הקבוצה השנייה. הכל יהיה בסדר ואני מאמין בכם." הנהנו כולם ביחד. המאמן שלח יד קדימה וכך עשו כולם, נערמה ערימה של ידיים. "בשלוש." המאמן הכריז. "אחת שתיים שלוש. פיוזאפ." כולם העיפו את הידיים אחורה.

התחלנו להתחמם והכל היה רגיל. כמו באימון. רצנו סביב המגרש ומתחנו שרירים. המאמן קרא לנו שוב פעם אחרונה. כולם הורידו סווטצ'רים חוץ משחקני הספסל. המאמן זרק "בהצלחה." פעם אחרונה ועלינו לצד שלנו. פתאום ראיתי את כמות האנשים שיושבים על הטריבונות. איך הם יכולים לצאת בקור הזה? כמעט מרץ ועדיין קר. הקבוצה היריבה עלתה למגרש והתייצבה מולנו מצד השני של המגרש. הסתכלתי עליהם. כולם שחיפים ונמוכים. החנקתי גיחוך ופק נתן לי מכה במרפק. "איזה כיתה הם בכלל?" צחקתי. השופט אמר לנו להטיל מטבע. אני עמדתי בתוך העיגול וכך גם ילד שקטן ממני בחצי. "פלי." אמרתי. השופט זרק את המטבע ואמר "פיוזאפ מתחילים." אני פתחתי את המשחק.