23:30

114 15 15
                                    

"דניאל, אני מוכנה."כל מה שנאמר מפיה. חייכנו אחד אל השניה והתחלנו להתנשק בלהט רב. לא עוצרים את עצמנו. שוכחים את החומות שהיו עד עכשיו בינינו. בגדים מתחילים להתקלף מעורנו. אט אט התחברנו. היינו לאדם אחד. דיברנו עם הלב ולא עם הקול שלנו. ליבנו פעם בקצב תואם. כאילו לב אחד דופק. כל התקופה של הריב, כל דקה שלא הייתי לידה הושלמה. היינו בן אדם אחד שלם והיא החצי השני שלי. ידעתי זאת בוודאות.

אחרי הפעם הראשונה שאני לא יכול לתאר אותה במילים. לא יכול לפרש את זה ולו למילה אחת. התלבשנו וחזרנו,לשכב במיטה שלי. צפיתי עם זואי בטלוויזיה. הרגשתי כמו השבוע בו חשבתי שאמא מתה. הרגשתי את הקרבה האמיתית בינינו. הרגשתי שגם אם העולם ייחרב, שום דבר לא יפריד ביניינו. חייכתי אליה והיא חייכה אלי. לא דיברנו, לא השמענו שום צליל. רק שכבנו במיטה בחיקו של האחר. אני ללא חולצה וזואי עם פיג'מה. ראינו סרט קומדיה שיצא לא מזמן. חייכתי וצחקתי מידי פעם, זואי גם כן צחקה. צחוקה התגלגל וזה היה דביק ומצחיק. באיזדהו שלב אמרתי לה "תישארי פה ותעשי את עצמך ישנה. אף אחד לא יקים אותך לצאת מפה." היא הנהנה ומאז היא החניקה צחקוקים. זה היה עדיין מידבק. נישקתי אותה אט אט. כדי לא לפגוע בגופה הדק והשברירי. היא הסתובבה ונישקה אותי יותר בלהט מאשר אני נישקתי אותה. חייכתי ואמרתי לה "אני לא יכול בלעדייך. היה לי קשה להתרחק ממך. גם אם זה היה לשבוע וחצי. זה יותר מידי בשבילי. אל תעזבי אותי יותר." היא נסוגה אחורה כדי להביט לי בעיניים ואמרה "אני מבטיחה. תבטיח שתהיה שלי לעד." חייכתי ואמרתי לה "מבטיח." התנשקנו פעם נוספת וחזרנו לראות את הסרט בטלוויזיה.

הייתה דפיקה על הדלת ולא ענינו. המשכנו לחבק אחד את השניה. אחרי חמש דקות בערך של דפיקות, נשמע צליל של פתיחת מנעול בעזרת הכרטיס המגנטי. זואי ואני עצמנו עיניים ושיחקנו אותה ישנים. קי אמר לאס "איזה חמודים הם. בוא לא נגיד למאמן שהיא פה עם דניאל. לך לבנות ותגיד להן שלא יגידו מילה על זה שהיא פה." אס הנהן ורץ לבנות ממול. קי הוא כמו אח של כולם ולפעמים הייתה לי הרגשה שהוא לוקח על עצמו את התפקיד של האח שלא היה לאף אחד מעולם. הוא כיסה את זואי ואותי עד הראש. לטובתנו, שלא ניתפס. ואט אט, כיניי נעצמו באמת. זואי לחשה לי לאוזן "נרדמת?" אמרתי לה בשקט "לא. אני פה ער. תישארי לישון איתי בבקשה. איתך אני שליו ומרגיש שלם. איתך אני רגוע ומרגיש שכל העולם לרשותנו." היא ליטפה את פני בנשיקה ואמרה "שיהיה לך לילה טוב דניאלי." חייכתי לתוך שיערה ואמרתי לה "לילה טוב אהובתי." הפעם עצמנו עיניים באמת ונרדמנו לנו.

אט אט הפסקתי לשמוע קולות דיבורים. אט אט הופיעו תמונות ומספרים.

23:30

כבר מאוחר. אני לא אגיע לבקתה לפני השעה של כיבוי האורות. רגע. ממתי אחת עשרה וחצי זו השעה לכיבוי האורות? בקיץ. אני רץ ומחפש אותה. אני לא מוצא. אני מסתכל מעלה והכוכבים יוצרים מספרים אני דורך על בוץ ובבוץ נחרטה צורה של שעון אנלוגי. אני מסתכל על הבקתה בתקווה למצוא אותה. את מי אני מחפש? אני רואה אותה יושבת על עץ, בחליפה שחורה לבושה. צופה עליי מלמעלה. רגע, חשבתי שאני מחפש אחרי זואי. אמא? זו היא? "אמאאאאאאא!" קראתי לה והיא לא ענתה. קראתי שוב "אמא אני פה למטה." היא הסתכלה עליי רגע אחד ורגע שני היא הייתה עם מסכה שחורה שאיתה פרצתי לבית הספר. "דניאל, תירגע. זה בסדר. אני פה." שמעתי אותה אומרת לי "דניאלי שלי זה רק חלום." זואי רכנה מעליי וחזרה על המילים האלו. אני הסתלכתי סביבי וראיתי את קי ואס ישנים כמו פגר. זואי ישבה על המיטה וליטפה את שיערי. "אחת עשרה וחצי." אמרתי. כאילו השעה אומרת לי משהו. אני לא יודע למה אמרתי את זה, פשוט זה המספר היחיד שעלה לי על שפתיי. "השעה שתיים וחצי בלילה. היה לך חלום רע. תחזור לישון. אני פה איתך." הנהנתי וחיבקתי אותה. עטפתי אותה בחיבוק חזק חזק שלא תיעלם לי. היא נכנסה בשקע בין צווארי לגופי. ישנו בכפיות. עצמתי את עיניי וליטפתי את כתפה השמאלית. היא המשיכה ואמרה "אני פה, זה היה חלום." אחת עשרה וחצי. אחת עשרה וחצי. זה כל מה שעיניי ראו. מחר אנסה להבין זאת.

אני והצרות שליWhere stories live. Discover now