אני והצרות שלי

ההלוויה

"אז זאת ג'ינקס." זואי אמרה במונית. הנהנתי ואמרתי לה "זה הבית שלי." הצבעתי עליו. שילמתי לנהג וירדנו מהמונית. "למה לא ירדנו בבית שלך?" חייכתי וחיבקתי אותה "כי רציתי להכיר לך קצת. לפני שיהיה סיוט להסתובב פה. כולם לומדים עכשיו ואף אחד לא נמצא ברחובות." היא הנהנה. "זה היער שהתגלגלתי ממנו." היא הציצה מבעד לעץ ואמרה "התגלגלת בתהום?" הנהנתי והיא חיבקה אותי חזק שלא אעוף שוב ואתגלגל. "זה הבית של המנהל." היא הנהנה. המשכנו ללכת לכיוון הבית ספר "זה הבית של המורה הזאת שציירתי אותה." היא צחקה ואמרה "רואים שאתה מכיר את העיירה טוב מאוד." הנהנתי והראיתי לה את בית הספר ואז הגענו הביתה. "זאת, המכונינת שלי..." זואי פערה את פיה ואמרה "יואו יש לך רישיון?" הנהנתי ושלפתי את המפתח מתחת לגלגל. "סיבוב אחר כך אני מבטיח. קודם בואי ניכנס לבית שלי ותכירי את אבא שלי." היא הנהנה במבוכה. חיבקתי אותה ופתחתי את דלת הבית. "אבא." אמרתי והוא נעמד מולי, עם עיניים אדומות ולחיים בוערות. "דניאל, אני לא יכול. לא יכול. אני מתפרק. אני מתגעגע לליליה." הוא בא וחיבק אותי חזק. נזלה לי טיפה על הפנים ואז ניתקתי את החיבוק. "אבא." כחכחתי בגרוני וחזרתי יותר בקול "אבא, זאת זואי. חברה שלי מבית הספר." אבא שלח יד ואמר "נעים להכיר אותך זואי." היא לחצה את היד ואמרה "נעים להכיר מר וייט." הוא ניער את ידו ואמר "תקראי לי ג'קי." היא הנהנה. "דניאל, תניחו את המזוודות ואני אשמח אם תיסעו אתה וזואי לעשות קניות לקראת ההלוויה. אני צריך ללכת לסדר כמה דברים בבית הכנסת." בית כנסת?? עליתי לחדר שלי והרמתי את המזוודה של זואי. היא עלתה לאט אחריי. "אל תתביישי." אמרתי לה בעוד שאני פותח את הדלת. היא נעצרה בכניסה ופערה את פיה. "וואו." זה כל מה שיצא מפיה. היא התקדמה לאט והתחילה לגעת בקירות ובציורים שציירתי לפני שנתיים על קירות החדר. היא פנתה לעבר החלון ונגעה בחלון לראות את הנוף. "הפעם האחרונה שראיתי את החלון היה כשברחתי מהבית." ההיא הסתובבה לאט ואז הסתכלה על הדלת שנסגרה מאחורי כעת. היה שם ציור שציירתי בגראפיטי מוגזם. היה שם גל ענקי ואני גולש עליו. "לפני שעברנו לג'ינקס גרנו במיאמי לחודשיים שלוש, למדתי לגלוש." היא התקרבה ואמרה "זה נראה כאילו זה קופץ מתוך הדלת. זה תלת מימד מגניב." חייכתי ואמרתי לה "יאללה בואי, יש לנו לעשות קניות להלוויה." היא הנהנה.

"זואי, מה נעשה עם חטיפים או עוגיות?!?!" שאלתי אותה כשהיא זרקה מלא דברים לתוך עגלת הסופר. היא ענתה לי "כיבוד לסעודת המצווה." הנדתי בראשי לשלילה "אין לי מושג מה זה." היא צחקה ואמרה "אתה יהודי?" הנהנתי "עשית בר מצווה?" הנהנתי שוב. "אז יש לכם ארוחת מצווה אחרי הלוויה. עשיתי מחקר לפני שנתיים על היהדות ועל מנהגים." צחקתי ואמרתי "אני לא מאמין באלוהים אז זה די חסר חשיבות מבחינתי. אני יודע להגיד את הפסוקים שלי בעברית ולא יותר מזה. אני יודע להגיד שלום ובתאבון." היא צחקה ואמרה "יש לך מבטא מצחיק כשאתה מדבר בעברית."  עמדנו עכשיו בקופה עם: שתייה קרה, תיונים, קפה, סוכר, עוגיות, חטיפים, כוסיות קטנות, יינות קידוש. ועוד מלא שטויות שזואי הכריחה אותי לקחת. "250." המוכרת אמרה ואני שלפתי את כרטיס האשראי. "לא ראיתי אותך פה מלא זמן דניאל." ראיתי שזאת אמא של אוראל המלשן "כן, עברתי לפנימיה." היא הנהנה ועזרה לי לארוז את הדברים. יצאנו מהסופר ונכנסתי לאוטו במהירות שיא. "היא המלשנית של העיירה." זואי הסתכלה אחורה, כאילו תוכל לראות אותה מבעד לקירות הבטון. התנעתי את האוטו ונתתי פול גז שפרפרתי גלגלים. "אז זה התיכון שבו למדת?" הנהנתי והייתי חייב לבדוק משהו. "אם אני זוכר נכון אז עכשיו יש את השיעור עם המורה השמנה. אני רוצה לראות את התגובה שלה אם אכנס לה לשיעור." זואי צחקה ואמרה "אל תתעסק עם המזל שלך." הנהנתי וחזרתי לכביש שמוביל הביתה.

הייתי כבר לבוש ומוכן עם חליפה ופפיון קשור לצווארי. זואי לבשה שמלה שחורה שעשתה אותה יפייפיה. אבא קרא לנו ואמר "בואו לבית הכנסת. כולם כבר מחכים." לא היה לי חשק ללכת. לא רוצה להיפרד מאמא שלי. אני כועס עדיין על עצמי. "אין לך מה לדאוג. אני פה איתך." זואי אמרה לי ודחפה אותי להתקדם. ירדתי בחוסר רצון אל האוטו.

הגענו לבית הכנסת וכל השכבה שלי ישבה שם ודיברו בינהם. הבנים, הבנות. המנהל אפילו היה שם והמורה היצורה. אני הלכתי עם זואי ולא הסתכלתי לצדדים. התיישבנו בשורה הראשונה וחיכינו שהרבי יגיד את דבריו.

כשהרבי סיים לדבר כולנו נעמדנו, אבא לידי וזואי לידי גם היא. התקדמנו אחרי הארון של אמא לבית הקברות. הרבי פנה אלינו ואמר "אנחנו הולכים לפתוח את תחתית הארון ולהניח אותה בתוך הקבר בפנים. כי כה נאמר: מעפר באת לעפר תשוב." ואז הוא הקריא תפילות בעברית. הרבי שם לי כיפה על הראש וכשבאתי להוריד אותה הוא נד בראשו ואמר "30 ימים ספורים תהיה עם כיפתך על ראשך. לא תתגלח, לא תקנה בגדים חדשים ושבעת ימים תשב שבעה על מות אמך." הוא המשיך לברבר על הלכות של היהדות ואני הסתכלתי על הקבר שנגלה לפניינו. הוא העמיד את עגלת הארון מעל לקבר שנחפר. הרבי לחץ על כפתור וראיתי את אמא שלי נזרקת לתוך קבר. ערומה כשטלית עם דגל ישראל מכסה אותה. הזלתי דמעות אך לא שמתי לב לזה עד שזואי ניגבה לי את הלחי.

ההלוויה נגמרה ועכשיו הגיע הזמן ללכת הביתה ולסבול בקושי וממשך אפילו לענות למי שהתחמקתי מהם עד עכשיו. הילדים שלמדו בכיתה שלי.  "איפה אתה לומד?" "למה נעלמת מפה?" "איפה אתה עכשיו?" "מי זאת?" "מתי עברת בית ספר?" "הכל באשמת המנהל והמורה הדפוקה הזאת?" "לא רצינו שתעזוב." "משתתפים בצערך." זואי חיבקה אותי כשפיצצו אותי במלא שאלות. "אתה יודע שיש טורניר כדורגל של ג'ינקס בגמר הארצי?" מה זה קשור?!?!? "אתה יודע שהמנהל הצטער על זה שעזבת?" "מה קרה שעפת בכלל?" "זה נכון שעצרה אותך משטרה?" "זה נכון שברחת מהבית ורק היום חזרת כי אמא שלך מתה?" זואי נעמדה וצעקה "עזבו אותו בשקט. אם הייתם חברים כאלה טובים, הייתם יודעים למה הוא לא נמצא פה יותר. והייתם מתייחסים אליו." חיבקתי אותה ואמרתי לה בשקט "תודה."  "את חברה שלו?" "את שומר ראש שלו?" נעמדתי והובלתי אותה לחדרי. פתחתי את החלון של החדר ונתתי לה יד שתעבור דרכו אל גג הרעפים. "ברוכים הבאים למחבוא שלי."