אני והצרות שלי

משחק מול חברים

קמתי בבוקר והכנתי לעצמי חביתה. יצאתי לגינה וראיתי שהארוחה כבר מוכנה וכולם יושבים ומסתכלים עלי "מה? לרגע שכחתי שאתם פה." כולם צחקו ואמרו "בוקר טוב." ישבנו לאכול והקשבתי לשיחות מכל מיני צדדים של השולחן. המאמן נעמד והשתיק את כולם. "אנחנו עוד חצי שעה יוצאים להליכה רגלית. אנחנו נתאמן לפני המשחק הערב. האימון יהיה בתיכון פה." טמנתי את פניי בידיי ואמרתי "נו באמת." המאמן הוריד את פניו והסתכל עליי "הכל בסדר?" הנדתי בראשי ואמרתי "היה לי צו הרחקה עד לפני שבוע משם." כולם צחקו ואז המאמן אמר "לפחות אתה יכול להתקרב עכשיו." עוד צחוקים נורו באוויר. הבנות. אתן יכולות להתאמן גם. יש להם אולם ספורט." הבנות צחקקו והתלחששו. "ויאללה אחרי האוכל אנחנו נצא." כולם חזרו לשיחות שלהם ואני ישבתי בשקט מול האוכל ואכלתי בלי לטעום.

"זה לא היה דניאל?" שמעתי ילדים מהשכבה בג'ינקס אומרים זה לזה. הנדתי לשלילה והתקדמתי למגרש. "הוא לא עף או משהו?" שמעתי את אוראל שואל. הסתובבתי כדי לראות אותו ואז חזרתי למסלול. אני מתטער על זה שאני מכיר את בית הספר בעל פה. חבל שלא יכולתי ללכת לאיבוד. "שמעתי שקוראים לך." קי אמר לי. מייס פק ולינק היו לידי גם אס הלך קצת בחשש במרחק ממני אבל היה עם החבורה. די ואם התקדמו טיפה "כן... למדתי פה פעם. אני חושב..." הבנים צחקו ואמרו "אתה מכיר פה מישהו?" בציניות הנדתי בראשי לשלילה ואמרתי "לא... אין לי שמץ של מושג. אולי את המורה והמנהל."

אחרי שצחקנו והיינו לבושים התאמנו על מסירות והטעיות. ככה העברנו את הזמן. והבנות? הן התאמנו על הקטע עידוד שלהן. ראיתי מידי פעם אנשים נכנסים ומסתכלים עלינו. ראיתי את רוי שהיה יושב תמיד שתי שורות מלפני. הוא היה סבבה איתי ולא יותר מזה. היה אומר לי שלום ומתייחס אלי כאל מישהו, לא כאל רוח.

המאמן נתן לנו שעתיים חופשיות ללכת לקפיטריה לאכול צהריים ולהסתובב פה קצת. אני יצאתי מבית הספר וישבתי בגן שעשועים שתמיד ישבתי בו. לפני שעברתי לפיוזאפ זה היה מקום המפלט שלי. ואז המקום הזכיר לי את השבוע שבו זואי ואני ישבנו לנו סתם ככה על הנדנדות ודיברנו על הילדות שלנו. שסיפרתי לה שאני במקור מלוס אנג'לס ושעברתי כל כך הרבה ערים בשנים האחרונות. נזכרתי גם על החלק שבו שיחקנו בנדנדה ואני נדנדתי אותה והיא קפצה ממנה ונחתה לי ישר בידיים. כמה צחקנו באותו היום. ופתאום עלתה לי מחשבה על אמא שלי. שהיא הייתה לוקחת אותי לטייל והיא הייתה מנדנדת אותי בנדנדות והייתה מרימה אותי לאויר ותופסת וצוחקת. הייתי אז בן 12 אבל נראיתי בן 8. רק לפני שנה תפסתי גובה. הייתי שנה שעברה 160 סנטימטרים. בקיץ גבהתי 20 סנטימטרים והחודש הראשון של הלימודים עוד 10. אני 190 סנטימטר פלוס מינוס. אמא שלי אמרה לי לפני שעשיתי צרות ולפני שעפתי מפה "תראה איך גבהת. אתה בשלושה חודשים עוקף אותי בגובה. ממי הגנים האלו?" ואז צחקתי והחלפתי נושא. כי הבגרות שלי לא הייתה לי הדבר הכי מעניין. "ממצב דניאל?" מישהו קרא לי מאחורה. הסתובבתי וראיתי את אדם. אחד הילדים מהבית ספר שהייתי בו כאן. "וואלה אני בסדר." צחקתי ואדם הגיב "שמעתי שהערב אנחנו משחקים אחד מול השני. אני רק מזהיר אותך שג'ון ובראיין משחקים מלוכלך הם שמעו שאתה בא והם שונאים אותך כמו שאתה יודע. אז רק תיזהר." הנהנתי ואמרתי "תודה." הוא התיישב על אחת הנדנדות גם הוא ושאל אותי מה חדש סיפרתי לו הכל. ובאמת היום אני מצטער שלא הייתי חבר טוב כל כך שלו. הוא אחלה של בנאדם.