אני והצרות שלי

ציורים

בכניסה לכיתה נעמדנו שנינו, בלי פחד פתחתנו את דלת הכיתה. "דניאל וזואי, יש סיבה לאיחור?" טפחתי קלות על גבה של זואי ואמרתי "זואי עזרה לי להביא את התיק מהבקתה שלי. לא יכולתי ללכת לבקתה ולהביא את התיק ולהגיע בזמן. אז ביקשתי ממנה עזרה. אם היא לא הייתה עוזרת לי, הייתי מפספס את השיעור." המורה הנהנה והחוותה לנו בידה לשבת בכיסאות שנמצאים אחד ליד השני. התיישבנו באותו שולחן. הוא היה בקצה הכיתה והבקסטריט בויז ישבו שוב מלפנינו "פסס, בלונדניאל. שכחת להסתיר את האיקי על המצח." לינק לחש. בעטתי לו בכיסא מאחור. זואי ההסתכלה עליי וחייכה.

למדנו עכשיו על השריפה הגדולה בלונדון. לא כל כך הקשבתי. כאילו אנחנו מחוברים במחשבות, זואי ואני פתחנו ביחד את מחברת הציור שלנו. כל אחד את שלו כמובן. ושקענו בציור. אני לא באמתהסתכלתי מה אני מצייר. ציירתי עם הלב ולא עם העיניים. הצצתי לרגע במחברת של זואי וראיתי שהיא מציירת אותי מהפרופיל שהיא רואה אותי עכשיו. אני הסתכלתי במחברת שלי וראיתי שציירתי את לונדון נשרפת. ממש מצחיק. לא מקשיב לשיעור ומצייר את לונדון עולה בלהבות. מוזר מאוד. המורה ראתה אותי לא מתעסק בשיעור והיא שאלה "דניאל, מה אתה עושה?" מזל שהפעם זאת לא הייתה קריקטורה... הרמתי את המחברת שתראה והיא אמרה בפליאה "פששש, יפה. ככה אגב בדיוק נראתה לונדון כשנשרפה." כולם הביטו בציור וצחקו. חזרתי לצייר ולהוסיף עוד פריטים לציור.

השיעור נגמר והלכנו עכשיו לשיעור בחירה. כמו שאתם מכירים אותי הלכתי לאומנות. זואי גם הייתה בשיעור הזה. כל אחד ישב מול קן ועליו בד קנבס. זואי ישבה עם הגב אלי ואני עם גבי אליה. המורה אמר "תציירו את מה שיש לכם על הלב. אתם מראים את הרגשות שלכם דרך הציור.

ציירתי עץ, ועוד אחד ועוד כמה. שביל דק דק באמצע הדרך ועצמתי את עיניי וציפיתי שהראש שלי יעלה לי תמונה של משהו יפה. פקחתי את עיניי וראיתי את עצמי שוכב על הגב, דבוק לעץ קוצני. פניי מלוכלכות, היד שלי עקומה והבגדים שלי קרועים. זרקורים כאילו האירו מסביב והמבט המיוסר בפניי. זה היה תמונה מנקודת מבט רחוקה שלי כשברחתי מהמשטרה. במהירות נעמדתי על הרגליים ונתמכתי בקביים "המורה, אני הולך לשרותים." המורה הנהן ויצאתי.

לא יכולתי לראות את המראה המזוויע. זה היה קשה. נכנסתי לשרותים והתיישבתי על הכיור. פתחתי את ידיי והסתכלתי עליהם. "זה ידיים של פושע. זה לא ידיי אומן." מישהו הוריד מים ויצא מהשרותים. זה היה אס, הוא ראה שהסתכלתי על ידיי ואמר "דניאל, זה לא ידיים של פושע. אתה מצייר ואני אגיד את האמת? זה ידיים שקיבלת מתנה." הנדתי בראשי וטמנתי את פניי בידיי "לא נכון. זה ידיים של פושע. זה ידיים שאמורות להיחרב. ואני מצטער שאני יודע לכתוב או לצייר. כי הידיים האלו הורסות את כל מה שנקרה בדרכן." הוא טפח לי על השכם ואמר "אם היית רואה איזה טוב לב יוצאים מידייך לא היית אומר את זה. אז מה אם למדת לפרוץ וחירבת את הבית ספר שלך בגראפיטי. כולנו פה פשענו. אתה בנאדם טוב בהוויתך. אני צריך לזוז. אבל תחשוב על מה שאמרתי." הוא יצא מהדלת ואז הציץ מבעדה והוסיף "אה, ומזל טוב על הקשר בינך לזואי."הוא קרץ וסגר את הדלת.