אני והצרות שלי

זה הגיע לי

"דניאל אני מאוד מאוכזבת ממך." אמא אמרה לי בדרך לאוטו. "תגיד תודה שזה נגמר באזהרה והעפה מבית הספר ולא בתיק שיהרוס לך את החיים. אני הולך לשלוח אותך הרחק מפה אתה תלמד להקשיב ולציית. אני אשלח אותך לפנימייה צבאית בטימבקטו" אבא הוסיף. "מת להיפטר ממני אהה?" שאלתי את אבא בתגובה. הם שחררו אותי מבית המעצר, בסוף לא נשארתי מספר ימים אלא מספר שעות. אבא ואמא לא צעקו עליי, הם רק התאכזבו ממני מאוד.

שמתי אוזניות והשענתי את ראשי על החלון וחיכיתי שברק יכה בי, עם כל המצפון שהוריי עושים לי. אני לא אוהב שאנשים מסתכלים עליי מלמעלה. נסענו לבית החולים כי היד שלי עדיין הייתה שבורה והיו לי מלא קוצים בגב מהעץ ההוא שנתקעתי בו. כאב לי לזוז. כאב לי לנשום והכי כאב לי להרגיש משהו.

עצרנו בפתח של בית החולים ואמא קפצה מהאוטו וכך גם אני, אבא הלך להחנות את האוטו וניגשנו לקבלה. "סליחה יש פה מישהו?" אמא שאלה מעבר לדלפק. מישהי ענתה לה "אני כאן למטה." הסתכלתי למטה לעבר הכיסא והתחלתי להתפוצץ מצחוק. היא הייתה נמוכה. היא מטר וצ'ופצ'יק.היא ממש מכוערת. שיער שחור ופלולה ענקית על אפה, האף שלה יכל לשמש כמדף או כנדנדה. אמא נתנה לי בעיטה קלה ברגל ואני התכווצתי והתחלתי להתקפל בכאבים. "כן, הילד שלי התגלגל במדרון, הוא כולו פצוע ואני רוצה שתבדקו את שלומו." אני נשענתי על הקיר עם מבט מיוסר וחיכיתי שיקחו אותי ויעלימו לי את הכאב.

"איפה כואב לך?" שאל אותי הרופא. הצבעתי על כל הגוף והתכווצתי מעצם התזוזה. "שמע, אני אעשה לך בדיקה כללית של רנטגן ואז נראה מה עושים איתך." הנהנתי ואז אמרתי לרופא "שומע? יש מצב שיש לי קוצים בגב, עפתי על עץ דוקרני ועד עכשיו אני מרגיש חלקים ממנו בגב שלי." הוא הנהן והרים את משקפיו על גשר האף "הבנתי, תוריד חולצה ותסתובב שאראה את גבך." הורדתי את החולצה שנדבקה לי לגב והייתה כנראה עכשיו קשה ומטונפת בגלל שירד לי דם. הרופא אמר "אמממממםםם , אוקיי, לזה נצטרך לעשות משהו. אין לך שום דבר תקוע בגב, אבל הוא מדמם ואתה פצוע. לא ברמה של מדמם למוות אלא במובן של פצע יבש אחד ענק. אבל בכל זאת אנחנו הולכים עכשיו לעשות רנטגן לראות שאתה בריא ושלם." נאנחתי והלכתי אחריו בצליעות לחדר צילום.

"נו נו נו. תראה, זה מה שקורה כשבורחים ממשטרה." אמא אמרה לי ואבא ישב ובהה בי. יש לי נקע בקרסול, 4 שברים ביד שמאל והעצמות שלי בגב רק חטפו מכה ופצע יבש. הרופא אמר לי לא לאמץ יותר מידי את הרגל ולשבת כמה שיותר, הגב צריך לנוח. "הבן שלנו פרחח מה את רוצה ליליה?" אמא הסתכלה על אבא ואמרה לו בטון רובוטי "ג'קי אני דואגת לו. הוא לא מתחבר לאף אחד והוא מתחצף ועושה גראפיטי על כל קיר אפשרי. אני לא רוצה שהוא יגיע לכלא. אני חושבת ש10 שעות בתא מעצר הספיקו לו." הסתכלתי על שניהם ואמרתי "הלוווו, אני פה." אבא הניד בראשו, שם חגורה ונסענו. הייתה שתיקה כל הדרך.

"לא אין שום סיכוי בעולם שאני אסע לשם. בחיים לא." צעקתי על אמא. היא התחילה לבכות "אני דואגת לך דניאל אני לא רוצה שתסתבך, ואין לך לאן ללכת אם לא לשם." היא מנסה לשלוח אותי לפנימיה הזאת שהיא חופרת עליה כבר כמה ימים. "אין סיכוי, מצידי אני קושר את עצמי לעץ הכי גבוה פה ואני לא ארד ממנו עד שתרדי מהרעיון." היא הרימה ראשה כדי להגיע לגובהי בכדי שתתוכל להביט לי בעיניים. אני הסתכלתי אל מעבר לאמא כדי לא לראות את הפרצוף שהיא עושה. "רק תבוא איתי לראות את המקום. לא יותר מזה. אני מבטיחה." אחרי כמה שניות נאנחתי ואמרתי "איפה זה?" היא חייכה בניצחון ואמרה "קצת רחוק, לא משהו רציני. מחוץ ללונדון אבל באנגליה. כמה שעות טובות של טיסה. אבא שלך הלך לעבודה אז יש לנו שבועיים של טיול באנגליה." הנדתי בראשי לשלילה ואמרתי לעצמי "מה עשיתי רע לעולם הזה?" אמא חיבקה אותי ואני החזרתי לה חיבוק.

עלינו על המטוס מהאזור הכי קרוב לעיירה שלי. העיירה ג'ינקס אני אתגעגע אלייך. אל הנופים שלך אל השקט שלך. אני מבטיח שאבוא לבקר. חשבתי לי בשקט כשהמראנו. אמא נרדמה ואני גיליתי שהיא עבדה עליי. המזוודה שלקחה עמה היו כל בגדיי ואנחנו טסים עכשיו טיסה של 7 שעות. לא נראה לי כל כך שזה אנגליה...

זה כן היה אנגליה אבל  המחשבה לטוס מארה"ב ללונדון היא 7 שעות בערך וזה סיוט גדול. אני רציתי למות בטיסה הזאת. חצי מהטיסה טיילתי על המטוס וחצי ממנה ניסיתי לראות סרטים במסך האינטראקטיבי. הצלחתי להבין קודם כל איך זה עובד. המסך הוא מסך מגע, וכל השאר כמו בטלפון שלי. דפדפתי במסך והגעתי לכל מיני משחקים. היה שם שחמט היה שם ששבש והיה שם דמקה. סגרתי את המסך והוצאתי את המחברת ואת העיפרון, ציירתי את הכנף של המטוס אבל לא השקעתי בזה הרבה מחשבה. כשראיתי את הציור הבנתי שאני כועס מאוד על אמא שלי ואני לא רוצה לדבר איתה. וזה נשקף בציור. ראיתי שציירתי ענן שהיה נראה בדיוק כמו אמא שלי כשהיא כועסת. כל פעם שניסתה לדבר הגברתי את המוזיקה באוזניות. והיא החליטה לדבר לעצמה ולשפוך את הלב. לאט לאט הנמכתי את המוזיקה בלי שהיא תשים לב והתחלתי להקשיב לה "..... לא רוצה לראות אותך גומר את החיים שלך  על בתי סוהר ותיקים פלילים ולא רוצה לראות אותך עף מבתי ספר כל שלושה חודשים. אני רוצה שתשתנה קצת ותנסה להיות תלמיד אמיתי. ואני מבטיחה לך שאני מאמינה שאתה תצליח ותמשיך להיות נסיך כמו שאתה. ואני מבטיחה שאבוא לבקר אותך בעוד חודש." תלשתי את האוזניות ואמרתי לה "אני לא רוצה שתבואי לבקר אותי, את הערמת עליי ושיקרת לי. משהו שבחיים לא עשיתי לך. אז אני פגוע ממך ואין לי חשק לא לראות אותך ולא לשמוע אותך." החזרתי את האוזניות ואמא שתקה בשאר הנסיעה.

אני רץ בשדה ירוק ומסתכל סביבי, בניין ענק משמאל וילדים הולכים לידו ואני רץ אבל אני נעצר כשאני מבין שאין לאן לברוח. הכל שדות סביב הפנימיה הזאת ואני חתכתי את הוורידים.

קפצתי משינה ואמא הסתכלה עליי ושאלה "היה לך חלום?" הנהנתי והצצתי בחלון, ירד גשם בחוץ והיערות שמעבר לכביש הלכו ודעכו ולבסוף נשאר כביש עם עיירות וכפרים. המקום נראה כמו יער פיות. זה מצחיק. אני הולך ללמוד ביער פיות?

אבל עברנו את הכפר הזה ואת המקום שנראה כמו יער פיות והגענו למקום עם שער ענק. אחוזה בגודל של ג'ינקס. העיירה שלי. היו שלושה מבנים, בניין בצד ימין בצורה אופקית וכך גם כמו השתקפות עמד לו הבניין השני ואילו השלישי פנה לעבר השער שעברנו בו הרגע. הסתכלתי מעבר לבניין וראיתי מגרש כדורגל ואז נתגלה לו עוד בניין מאחורי המגרש. ועוד בתים קטנטנים כאלה ורחובות. יש פה ממש רחובות. הנהג מונית עקב אחרי שלטי המקום במטרה להגיע אל המזכירות של הפנימייה.

ראיתי ילדים יושבים על ספסל ולומדים, ילדים אחרים מדברים אבל כשהמונית עברה לידם ואני הסתכלתי עליהם הם החזירו לי מבט שאומר "מי זה הבלונדיני הגותי המוזר הזה" וכבר הבנתי שאני הולך לסבול פה יותר מבית הספר הקודם שלי.