אני והצרות שלי

צעקת המתים

"תירגע. אני הבן של אלי." הוא אמר לי. הבנתי את זה כי הוא דומה לה מאוד. "קוראים לי אור." הנהנתי ואמרתי לו מבעד לידו המהודקת לפי "תוריד לי את היד מהפה." הוא הוריד את היד ואז אמר "שלחו אותי להביא אותך למשרדה של אמך." הנדתי בראשי לשלילה ושאלתי "ומי בדיוק יחליף את מקומי בסיור? מישהו ישים לב שנעלמתי." הוא צחק ואמר "דאגנו לזה שלא תהיה עצירה עד שתסיים את השיחה. והשיחה קצרה." הנהנתי והלכתי עכשיו אחריו. הוא הלך כאילו הוא מכיר את הבית הלבן כאילו היה ביתו הפרטי. הוא הוריד אותי במעלית. לקח אותי לסמטאות בתוך הבית הלבן ואז ירדנו בעוד מעלית. הסתכלתי על המספרים הצונחים במהירות. "55-?" שאלתי את אור. הוא צחק ואמר "כן. יש עיר שלמה פה מתחת לאדמה ואני מכיר כל פינה פה." הנדתי בראשי כלא מאמין לדבריו וחשבתי לעצמי כל הדרך זה היה שווה לעשות את עצמךמתה? בשביל לשהות חמישים וחמשקומות מתחת לאדמה? אני לא הייתי עושה את זה. "תגיד. איך אמא שלי ידעה לשלוח לי מכתב עם שעה שהופיעה לי בחלום?" שאלתי את אור. הוא ענה לי "אתה תבין הכל דרכה. היא תסביר לך." גלגלתי את עיניי ואז הוא הכריז "הנה המשרד שלה. אני אחכה לך פה בחוץ." הנהנתי ונכנסתי לתוך המשרד. אמא ישבה מול מחשב ונדמה שלא ראתה אותי נכנס. והייתה בחדר תחושה של ביתיות. היו שטיחים על הרצפה ושולחן סלון היה בצד החדר עם 3 ספות מעור כהה. היה לאמא שלי ציור של חלון. ציור שמוסגר וככה הוא נראה כמו תמונה או אפילו חלון אמיתי. התקרבתי לציור וראיתי חתימה שלי. מתי ציירתי את זה? "באחת מהפעמים שבאת שיכור הביתה. זרקת את זה לפח ואמא שלך הוציאה את זה." אלי ענתה על שאלה שלא נשמעה כלל וכלל. ישר הסתובבתי על עקביי וראיתי אותה עומדת מולי. "מה? איך את יודעת שחזרתי שיכור. ואיך את יודעת מה באתי לשאול?" היא צחקקה ואמרה "אני ניחנתי בכישרון קריאת המחשבות. זה המידע היחיד שאני אמורה לתת לך." בהיתי באמא שעכשיו הפנתה את תשומת ליבה אליי. "דניאלי שלי. בוא שב." הנדתי בראשי לשלילה ואמרתי לה "איך את יכולה לחיות פה? 55 קומות מתחת לאדמה. בשביל זה עזבת את הבית? בגלל זה את שולחת לי מסרים? כי את גרה במקלט? ולמה סחבת אותי לפה? אני שונא להיות מתחת לאדמה ומי כמוך יודעת את זה? מה זה הפתק הזה שכתבת לי ואני רוצה לדעת למה את חוזרת על מספר שנתקע לי בראש, בחלום, בציורים ובכל דבר אפשרי?" עכשיו כבר צרחתי עליה. נהייתי אדום אני
חושב. הסתובבתי על עקביי והתחלתי להתקדם לעבר הדלת כשאמא צעקה מאחורי "דניאל, אני רוצה שניפגש היום ברחוב 9/11 בשעה אחת עשרה וחצי בכל זאת. אני צריכה לדבר איתך על כמה דברים." לא הקשבתי לה ויצאתי מהמשרד בעצבים. אור הוביל אותי לקבוצה שלי ונעלם כלא היה. "איפה היית?" זואי לחשה לי. הנדתי בראשי לשלילה ואמרתי "דיברתי עם אמא שלי." דאגתי שאף אחד לא ישמע את זה. היא עשתה פרצוף מופתע "נו ו...?" גיחכתי גיחוך של יאוש ואמרתי "אין נו ו.. אין כלום בעצם. 55 קומות מתחת לאדמה ואיזה סיפור מופרח על קריאת מחשבות והליכה בין חלומות. אני לא מאמין לבוסית שלה בכלל. היא ישבה במשרד ולא קמה אפילו מהכיסא." זואי לא אמרה דבר. המדריכה עצרה ואמרה משהו לתוך האוזניה "חברים יקרים, הנשיא בכבודו ובעצמו נמצא כאן. ברצונו לברך אתכם על ההעפלה לאליפות העולם." לא יודע למה, זה גרם לכולם לשמוח מאושר. התיישבנו על ספסלים וחיכינו לו שיעבור. אלי באה לפניו ואז הנשיא ואז נועם. שניהם סימנו לי שקט עם האצבע. הם לא רצו שאני אגיד שהם עובדים עם אמא שלי. לא שהייתי מספר למישהו, אז גלגלתי את עיניי והנשיא התחיל לדבר. "תיכון פיוזאפ היקר, ברצוני לאחל לכם הצלחה בשאר המשחקים. שלחתי לפני זמן מה אנשים שיצלמו אתכם לסרט תיעודי. ראיתי את הסרט וממש התרשמתי. אז הזמנתי אתכם לסיור בבית הלבן. אלי היא המאבטחת שלי. היא אמרה לי שיש פה ילד שגדל בארצות הברית ושהוא לומד בפיוזאפ. היא סיפרה לי הרבה עליו. אחרי הכל יש לה דרכים לדעת יותר ממני. היא יד ימיני, אז היא סיפרה לי על מר דניאל וייט והייתי רוצה לברך אותך באופן אישי אחר כך." הנהנתי וכולם הסתכלו עליי בפה פעור. המאמן לחץ לנשיא את היד ודיבר איתו "אני אעדיף שתעשה זאת אחרי הסיור. ואז הוא יחזור ברגל למלון שלנו. ברחוב הצמוד." שמעתי את המילים האלו. והנשיא הנהן ואמר "אני אדאג לכך שהוא יגיע למלון." המאמן לחץ שוב את ידו והנשיא נופף לנו לשלום והמשיך לענייניו. כל המשך הסיור נסחבתי מאחור וניסיתי לעכל את המשמעות בזה שהנשיא מכיר אותי. זואי כל הדרך חיבקה אותי וחשבה על משהו גם היא. המדריכה ברברה על הרבה דברים סביב הבית הלבן. צחקתי לעצמי וחשבתי היא מראה לאנשים רק פיפס קטן מכל הבית הלבן. הנדתי בראשי לשלילה בהיסח דעת.
היינו עכשיו במדשאות והיא הראתה לנו את מתחם הגולף. חשבתי על הצורה של המקום ואיך שכמות הדשא הזאת מספיקה ל5 מגרשיי כדורגל בערך. חזרנו לכניסת הבית הלבן והסיור הסתיים. ראיתי את אלי שוב עומדת בכניסה ומחכה שאני אבוא אליה. המאמן אישר לי ללכת. הלכתי לכיוון השני מהשכבה שלי ונכנסתי עם אלי פנימה. אחרי שהדלת נסגרה היא התחילה לדבר שוב. "אני אדבר איתך עכשיו. אמא שלך דואגת לך." בהיתי בה בלי להגיד דבר. הייתי שעון על הקיר וידיי היו מאחורי גבי. היא המשיכה לדבר "הנשיא באמת רוצה לדבר איתך. אבל אני אומרת לך באופן אישי שאמא שלך לא התכוונה לעשות לך רע מעולם. היא אוהבת אותך והיא רוצה שתמשיכו להיות בקשר, אבל זה לא יכול לקרות אם אתה לא משתף פעולה. עברתי על התיק האישי שלך ובזכותי אמא שלך הצליחה להכניס אותך לפיוזאפ. אבל בלי הקשרים, היית עכשיו זרוק ברחובות או אפילו בכלא נוער." היא מפחידה אותי אלי. היא אמנם נראית כמו נערה שלא יותר גדולה מזואי, אבל אם היא הבוסית של אמא שלי כנראה יש לה לפחות ארבעים שנה. "אני בת 38 לא בת 17." פערתי את פי ואמרתי לה "עוד פעם משגעת לי את השכל?" היא צחקה צחוק מפחיד והמשיכה "מה שאני באה לומר לך זה, אני רוצה שתישארו בקשר הדוק. אבל אם תשתף פעולה, לאמא שלך יהיה הרבה יותר קל." עמדתי עכשיו ברווח מהקיר וצעקתי עליה "אבל למה היא הייתה צריכה לזייף את מותה? אני לא מבין את זה. את יודעת כמה סבל היא גרמה לי? כמעט התאבדתי. כעסתי על עצמי והאשמתי את עצמי במותה. את לא יודעת איך זה קשה שבן אדם חושב שהוא איבד את הנכס הכי יקר לו בעולם. ועוד במיוחד שיש לי אבא שלא תומך ושהוא בוגד בה ושאני שונא אותו. היא הייתה היחידה בעולם שמבינה אותי. וברגע העולם שלי הפך שחור. את לא יודעת מה זה לאבד אמא."  סיימתי לצעוק והיא החזירה באותו מטבע "אווו. תאמין לי שאני יודעת מה זה לאבד אמא או אבא. שניהם נהרגו לפני 3 שנים בתאונת דרכים. אתה לא יודע כמה זה כואב לאבד אותם ביחד. ואחותי התאומה שאני חולקת איתה את כל מחשבותיי? היא ישבה איתם באוטו, היום? היא הולכת בלי יד. הפגיעות שלה היו קשות מאוד והיא ניצלה במזל. אתה יודע כמה זה קשה כשיש לך אחות בבית חולים והורים בקבר? כל יום שעובר, הכאב הוא לא מרפה. הוא כאב אמיתי. לך כאב לכמה שבועות ואז הבנת שהיא חייה. אני כמעט עזבתי את כל החיים שלי פה וחזרתי לארץ שלי להמשיך את חייהם של הוריי. להנציח את זכרונם. היו שתי הלוויות באותו היום אבא שלי בבית קברות צבאי ואמא שלי? בבית קברות רגיל. שתי הלוויות שתי קברים. שני מקומות שונים. שבעה אחת גדולה וצלקת שלא מתאחה. אז בבקשה, אל תגיד דברים שאתה לא יודע." עמדתי בלי לומר דבר. כאב לי בשבילה. ואולי אני לא מבין מה זה כאב אמיתי. אבל הרגשתי שהעולם שלי נהרס. אז איך אני מצליח ךתאר שהיא יתומה. איך עכשיו ממשיכים בשיחה? היא התקדמה וציפתה שאני אבוא אחריה. היא לא הסתכלה אחורה. הלכתי אחריה בהיסוס. היא הובילה אותי למשרד של הנשיא והיא נעמדה בפינת החדר. עמדתי וחיכיתי שהנשיא יכנס. הוא בא אחרי חמש דקות. "היי דניאל, שב. באתי לברך אותך על ניצחונותיך האחרונים. ויש לי הצעה מפתה עבורך." הנהנתי וחיכיתי שימשיך "ההצעה שלי היא כזו.  במשך הקיץ יש לכם חופשה. אחרי משלקי הגמר, זואי ואתה תבואו לפה להעביר את הקיץ. אתם תגורו עם אמא שלך במדינה ללא הסגר, כך שתסתובבו לכם בחופשיות ובנוסף אמא שלך תקבל חופשה ואלי תצטרף אליכם בכדי להגן עליכם. תעבירו את הקיץ בכיף ולא תצטרכו להיות כל הקיץ במקום אחד בלי לעשות כלום." חשבתי על זה כמה רגעים ולבסוף אמרתי "אני לא יודע. מצד אחד, זה להיפרד מהחברים שלי ומכדורגל לחודשיים ומצד שני זה אמא שלי שאני אכל להיות איתה. אני אוכל להחזיר לך תשובה בקרוב?" הנשיא לא אמר כמה רגעים מילה ואז אמר "תחזיר לי תשובה עד מחר" הנהנתי, לחצתי לו יד. חיכיתי שהוא ילך ואז התחלתי לחזור למלון. בשער הכניסה לבית הלבן אלי עצרה אותי ואמרה "בוא אני אקח אותך על האופנוע שלי." היא הביאה לי קסדה והושיבה אותי מאחור. הגענו למלון, החזרתי לה את הקסדה ורצתי לברר באיזה חדר זואי נמצאת. אני צריך לדבר איתה.