"תכירו את הבית שלי.." אמרתי לפק בשיניים חשוקות. "אתה גר פה נכון. איך שכחתי." הנהנתי ואמרתי בשקט "עכשיו חסר שאבא שלי יבוא למשחק." זואי הלכה קדימה ולא התייחסה אליי. אני תוהה מה היא חושבת עכשיו. כי ג'ינקס מזכיר לי את המכתב מאמא. ואם היא יושבת עך השבוע המעניין שהיה לנו פה. והרגע המיוחד שלא יחזור להיות. בעטתי באבן בהיסח דעת כשהלכתי למלון בלי להסתכל. אני מכיר פה כל סמטה ורחוב. אבל אין לי חשק להסביר איך מגיעים. המאמן רצה שאסביר אבל אני רק הייתי הראשון בטור. זואי התרחקה ממני כמה שאפשר.
חלפתי על פני הבית ולא הצעתי לאף אחד להיכנס לשבת על קפה או משהו. המאמם עצר אותי ושאל "רוצה לערוך לנו סיור בשכונה או לארח אותנו בבית שלך? לא ידעתי מה להגיד אבל אני לא אומר לא למאמן אף פעם "כן." אמרתי באנחה. פניתי ימינה לשביל הכניסה של הבית. שלפתי מתחת לגלגל של האוטו את המפתח הביתה. שמעתי לחשושים עלי זה הבית שלו?" "מה אנחנו עושים פה?" או דברים בסגנון. פתחתי את הבית וצעקתי "היי אבא. אני פה עם השכבה שלי." אבא יצא מהמטבח ואמר "מה אתם עושים פה?" סובבתי את המפתח על האצבע ואמרתי "יש משחק מול ג'ינקס. אנחנו ישנים במלון פה." אבא הניד בראשו ואמר "חבל... הייתי מכין את הקומה למעלה שבה תוכלו לישון כולכם." הוא פנה למאמן ואמר "יש לנו קומת סטודיו." המאמן אמר "חבל שלא סיפרת לנו דניאל." הנהנתי באי רצון והכנסתי אותם הביתה. "שבו בגינה האחורית. אני תכף אביא כיסאות." הובלתי אותם החוצה ודיברתי עם אבא "מה נשמע?" שאלתי אותו בלי להראות את הרגש שלי כלפיו. איך שאני כועס עליו ואיך שאני נגעל ממנו. הוא הנהן ואמר "אני בסדר. לא ידעתי שיש לכם משחק כדורגל פה." הנהנתי בלי לומר דבר. "רוצה לקפוץ לסופר שניה להביא חטיפים? בינתיים אביא תה לגינה." הנהנתי שוב ולא אמרתי דבר.
יצאתי לגינה לשאול את המאמן אם אפשר לנסוע שניה לסופר. המאמן אישר. הוא רצה שזואי תבוא איתי. היא לא אמרה דבר, היא ישבה באוטו שלי וחיכתה שזה יגמר. אחרי כמה דקות ארוכות של שתיקה בסוף אמרתי לה "אני מצטער אם פגעתי בך." היא לא אמרה דבר כמה דקות ואז אמרה "קשה לי. קשה לי שאתה לא איתי, קשה לי לראות מה אתה עובר. וכשישבת איתי במטוס. לא יכולתי לסבול את זה. העדפתי לא לראות אותך. אני שונאת את ג'ינה והדבר הכי קשה היה ששמעתי את כל מה שקרה. שמעתי את זה מהפה שלך. ואני לא ידעתי שזה מה שקרה בכלל. אני חשבתי שהתנשקת איתה מרצונך. אני כועסת עליה. אני גם כועסת עליך, אבל אסור לי. היא שמה לך סם אונס ולא ידעת מה הולך סביבך. היא אשמה." קטעתי אותה והוספתי "והיקום אשם גם הוא." היא צחקה והצחוק הפך לבכי. ואז היא אמרה לבסוף "קשה לי לדעת שהתנשקתם. וכואב לי להיות איתך. כי כל פעם שאני עוצמת עיניים אני רואה אותה איתך ולא אותי." החניתי את האוטו ויצאתי החוצה. פתחתי לה את הדלת מהצד השני ואמרתי לה "אני בחיים לא הייתי עושה לך דבר כזה. לא חשבתי אף פעם לפגוע בך ואני אוהב אותך מאוד. אני רוצה להיות איתך. השאלה אם את רוצה להיות איתי שוב. קחי לך את הזמן ותגידי לי כשתרצי." היא ניגבה את הדמעות והנהנה. בצרידות של בכי היא אמרה "מבטיחה לחשוב על זה." היא חיבקה אותי חיבוק קל של ידידים והתקדמה לעבר המכולת.
חזרנו הביתה המאמן אמר לי "תודה על האירוח. סיפרנו לך שביטלנו את השהות במלון? אנחנו נהיה פה למעלה בקומה השלישית ובגינה בערב ובבוקר אנחנו נאכל. אני אלך איתך עוד מעט לקניות מרוכזות. אם זה בסדר." הנהנתי ואמרתי לו "וכולם ישנו על המזרנים למעלה?" המאמן הנהן ואמר "אם אתה רוצה אתה יכול לישון בחדר שלך. אחרי הכל זה הבית שלך. צחקתי ואמרתי לו "יש לי רעיון. החדר שלי יהיה של כל הבנים. הקומה השלישית של הבנות. מה דעתך?" המאמן חשב כמה רגעים ולבסוף שאל "החדר שלך גדול מספיק להכיל את כל הבנים?" חייכתי והנהנתי "אם צריך אפשר אפילו להכניס את המזרנים הרזרבים שלנו מהמחסן." המאמן צחק וצעק לכולם "הבנים, אתם תתארחו אצל דניאל בחדר. הבנות אתן בקומה השלישית. סיור בבית עוד מעט." כולם הנהנו ולא הבינו דבר. נעמדתי על שרפרף בגינה וצעקתי להם "אני אשמח אם תרגישו פה בבית. אבל תזכרו לשמור על ניקיון ולהיות מנומסים לאבא שלי. מי שרוצה סיור אעשה לו בכיף. מי שרוצה להסתדר לבד. זהרו לא לפתוח בטעות שרותים שבשימוש." כולם צחקו ואמרו "בסדר."
התיישבתי ואכלתי לי תפוצ'יפס בצד הגינה. במקום הקבוע שלי על השולחן המרובע. "אחי. אני מצטער שלא סיפרתי לך. אני לא הייתי צריך גם לרוץ ישר לזואי. אני מקווה שתסלח לי אי פעם על זה." לא אמרתי דבר רק הרמתי את השקית ושפכתי אל פי את תכולת התפוצ'יפס.
עשיתי להם סיורון בבית. אמרתי להם איפה אבא שלי ישן ואיפה הבנים ואני ישנים. הראיתי להם שרותים ומקלחת ואת הקומה השלישית שבה תמיד הייתי מקשקש על הקירות ואז צובע בלבן. חלק מהציטרים נשארו כי עזבתי לפני שיכולתי להלבין את הקיר שוב. הבנות התפעלו מהציורים וזואי הסתכלה עליהם בהיסח דעת. היא חושבת על משהו. רואים את זה בעיניים שלה. הבנים עזרו לי להביא מזרנים וקי שאל אותי "אתה מתכנן בעתיד להכניס לפה חיילים? יש לך מספיק מזרונים לכל בית הספר" הנדתי בראשי לשלילה ואמרתי "סתם היה חבל לזרוק מזרנים שאפשר לתרום. אבל לא מצאנו למי לתרום אז הם שוכבים במחסן." קי הנהן והמשיך להזרים מזרונים לחדר ולסטודיו.
אחרי שסיימנו המאמן ואני הלכנו לקניות. הגענו לקניה של 650 דולר. שזה המון. המאמן לקח את החשבונית ויצאנו עם העגלה אוטו. העמסתי את הבגאג' וחזרנו. המאמן קרא לכולם להתחיל לעזור לבשל ארוחת ערב. כמו מחנה. זה היה נחמד.
בסוף הבישולים וההכנות ישבנו לאכול כולם ארוחת ערב וכל אחד אמר לי תודה ושהם שמחים על האירוח.
אבא ישב בצד והסתכל עליינו אוכלים "אבא. שב תאכל איתנו." אבא הניד בראשו לשלילה ואמר "אכלתי מקודם." הנהנתי וחזרתי לאכול. סיימתי לאכול ונכנסתי למיטה. כולם התחילו לבוא למזרנים והבנות החלו לעלות במדרגות לסטודיו. המאמנת שלהן הייתה למעלה ושמרה שהבנות הולכות באמת לישון והמאמן היה בחדר שלי ודאג שנישן גם אנחנו. וככה נרדמתי.
אני עומד במרכז המגרש. סביבי אנשים וכולם לבנים. אני מתרחק אחורה אבל הם הולכים וסוגרים עלי. הם נוגעים בי.
"אההה." צרחתי שוב כשחלמתי. "הכל בסדר?" המאמן שאל אותי וקם מהמזרון. הנהנתי וחזרתי לישון. אני מקווה שלא הערתי אף אחד חוץ מהמאמן.
YOU ARE READING
אני והצרות שלי
Teen Fictionכלום לא הולך לי, אני רק מסתבך ומסתבך. אני מנסה להראות שאני בסדר אבל יוצא לי בדיוק ההפך. דניאל הוא ילד לא כל כך חזק במפגשים בין אנושיים והוא מעדיף לברוח לעולם שלו, הוא מוצא בציוריו דרך מפלט. אלו הם דרכיו של דניאל לשרוד. הכל משתנה כשמגיע לפיוזאפ. מה...
