מי אני בכלל

פרק 22-עין תחת עין לכן כולם מסתובבים עיוורים

1 במאי אדינבורו, סקוטלנד.

קורל-

היה אלה אחד השבועות הכי נוראים בחיי, כמעט את כולו בליתי בהקאות ,חום גבוה וכאב גרון שפשוט לא עבר. הצרידות שהיתה פעם הפכה ליותר קשה, לפעמים הרגשתי כאילו אני לא יכולה לנשום ופעילות פיזית שהייתה ברמה גבוהה הקשתה עלי.

השינה שלי גם כן הידרדרה, בשעות הספורות שכן הצלחתי להירדם סבלתי מהזיות קשות- אפילו אמרו לי שכמה פעמים צעקתי בחלומות ושומעים אותי בחדרים הסמוכים.

היו אלה חלומות תמיד באותו הסגנון,אני נמצאת במקום חשוך ויש חבל תליה על צווארי שלאט לאט מתהדק- כרוצה שארגיש את האימה בכל רגע נתון במקום לגמור עם העניין. ופה שם מתרוצץ יצור מכוער- מן הכלאה של זוחל ותרנגולת עם טלפון שידעתי שזהו הבסיליסק שמלמל כל הזמן חרוזים ואז צוחק. אני מנסה לצעוק לעזרה אבל אף אחד לא שומע אותי , אפילו שבמרחק אני יכולה לזהות פנים מוכרות: לפעמים זהו טום, לפעמים סוזן, לפעמים לוסי וכמעט כל מי שאני מכירה. אבל אף אחד לא שומע אותי, כולם מרוכזים במשהו אחר וממשיכים הלאה בדרכם למרות שאני מנסה לצעוק -אבל החבל מונע ממני זאת.
החלומות האלה תמיד נגמרים בהתעוררות חדה שבה אני מתנשפת חזק מאוד ומנסה להחזיר אוויר לריאות.

סיפרתי לכולם שזה הכל שפעת, וכולם גילו הבנה. לפחות חלקית, כי אכן כועסים עלי שאני מאחרת או בכלל לא באה לחזרות הבוקר המוקדמות. 

נראה שחוץ ממני לכולם ממש בסדר, מאליס וכעת גם לוסי ממשיכים בהכנות שלהם לחתונה, טום בנתיים מכל הלהקה הכי התקדם בהכנת האלבום הבא. הוא כבר הספיק כמעט לבדו לכתוב שמונה שירים בתקופה של פחות משבועיים. כמעט תמיד טום הוא זה שכותב את רוב השירים ,אבל השנה הוא לגמרי שבר את השיא של עצמו.

ליאם כמו טום גם עוסק באלבום הבא שלנו, והוא ממציא לחן לשירים שטום כתב בעזרת עוד כמה מלחינים שהלהקה שלנו כבר עבדה בעבר אבל הוא התקדם פחות מהר מטום.
מה הנרי עושה ,אני לא באמת יודעת. בנתיים הוא נראה טיפה מרוחק מאיתנו. לפעמים יש הרגשה שהוא בא נטו לחזרות ולהופעה וזהו. לפעמים צצה המחשבה, אם האיחוד יתפרק -זה אומר שכל אחד יתעסק בעניינו ופשוט נשכח אחד מהשני? עצוב לחשוב על כך,תמיד הייתי בטוחה שהחברות שלנו לא ניתנת לפרוק אבל יכול להיות וטעיתי.

וניל? הרגשתי עוד הפעם בחילה במחשבה עליו. אפילו לא תארתי לעצמי מה הולך לקרות. חוץ "שלום" או "ביי" כמעט ולא העברנו בנינו מילים. נסענו תמיד במכונית נפרדות ,בקושי ראיתי אותו כי לא הייתי באה לחזרות ובסטודיו כמעט ותמיד היינו באים בזמנים,וכמו הנרי לא היה לי מושג איך הוא היה מבלה את זמנו מחוץ לשעות של הלהקה.

אם הייתי אומרת שלא אכפת לי ממנו, הייתי כנראה משקרת. נסיתי להכניס לעצמי את המחשבה שאני לא סובלת אותו אבל פשוט לא יכולתי,כן אכפת לי.