מי אני בכלל

פרק 13- צרות צרורות

28 בפבואר ,דבלין, אירלנד

קורל-

שתיתי מהבקבוק המים והחזרתי אותו אל מתחת לבמה הקטנה שהיתה על הבמה הגדולה שהיתה בנויה בצורת T הפוכה, כשזרוע אחד מוביל ממש אל תוך הקהל. הנרי שר את חלקו בשיר האחרון שלנו לערב זה לקול הצרחות שלא נפסקו לאחר השעה השלמה של ההופעה. איך הן לא מתעייפים? לא היה לי מושג. הבטתי מהמקום הישיבה שלי על הסביבה וחייכתי- הכל נראה כל כך טוב עכשיו, קשה היה לי להגדיר את התחושה הזאת, האדרנלין, הבנים איתי, סטיב ופאול שסובבו סביב הבמה, המעריצים שהניפו אלפי סמארטפונים לאוויר יחד עם שלטים בכל צבעי הקשת. במקום הזה - כרגע נמצאים כל כך הרבה סיפורים- הסיפור שלנו כלהקה שבאה להופיעה כאן פעם בשנה. השומרי ראש ,שזה היה יום עבודה שגרתי לחלוטין וכמובן המעריצים. חלק חיכו כמה שנים עד שראו אותנו, חלק מכירים אותנו בגלל שיר או שתיים, חלק באו סתם בשביל בילוי. וכמובן יש את האבות המסכנים, שלא הייתה להם ברירה והם היו צריכים ללוות את בנותיהן להופעה- כן גם כאלה מדי פעם קלטתי. הם נראו כהכי סובלים, כנראה היו מעדיפים להשאר בבית , לשתות בירה מול משחק כדורגל אבל לא -הכריחו אותם לשמור על צאציהם בתוך כל גל הצרחות הבלאגן והרעש.
לפעמים הייתי רוצה שרגעים כמו אלה ימשכו לנצח, שאוכל להביט ל כל אחד ואחד בקהל ואוכל לנחש מה הסיפור שלו.

הנרי התקרב לסוף הבית שלו, ואני הייתי אמורה לסיים את השיר ובכך לסגור את המופע הערב  .
ניל ניגן בגיטרה, ליאם וטום ערכו מלחמת מים עם הבקבוקים שלהם ומאליס זז בעצבנות מצד לצד כי גם בו פגעו המים .

"like how i pictured it..." כבר קמתי והתכוננתי לקטע שלי.
"?Is it too much to ask for something great" ובכך הנרי סיים את הבית שלו.

התחלתי לשיר יחסית נמוך ולאט לאט עליתי בטון 

"You're all I want so much it's hurting"
הרגשתי מין צריבה מוזרה בגרון, אוקי רק עוד שורה אחת ...
YOU'RE ALL I WANT SO Much it's hurt " 
אני לא יודעת אבל לקראת סוף המשפט פתאום הקול שלי לגמרי השנתק, ובקושי לא השתעלתי ישירות אל תוך המיקרופון. הודינו לקהל וירדנו מהבמה. "ואו קורל מה זה היה בסוף?" שאל ליאם בנימה צוחקת. "אין לי מושג" אמרתי בקול מאוד צרוד מה שגרם לי להשתעל מאוד חזק."ואתם אומרים שהעישון ידפוק לי את השירה, הינה דוגמה חיה למה שקורה למי שבכלל לא מעשן" מאליס גם התבדח על חשבוני."זה בכלל לא מצחיק" אמרתי בלחש- היה לי מאוד קשה לדבר.
"טוב אז יוצאים הערב?" שאל טום , היחיד שהחליף את הנושא ולא התבדח.
"כן, יש פה בר בקרבת מקום, הייתי בו שנה שעברה "אמר ניל.
"נראה לי אוותר. כואב לי הגרון ,אולי חטפתי צינון פתאומי" אמרתי עדיין בקול נמוך ומחוספס בצער, כן רציתי לצאת איתם.
"טוב בסדר, תשתי תה עם דבש זה אמור להקל" הציע ניל והם החלו לצאת מהרחבת שליד הבמה.
"ביי קורל" אמרו לי כולם חוץ מטום שהוסיף
" ביי באטמן" בזמן שמחכה את הקול שלי.חבורה של קקות זה מה שהם.