מי אני בכלל

פרק 11- מזל טוב לנו

25 בינואר,לונדון

קורל-

קמתי בבוקר בגלל שהטלפון צלצל . חמש שיחות שהתפספסו מחמישה אנשים שונים. הבטתי בעייפות בשעה שהיה על הצג-7:17. מה הם צוחקים עלי? אפילו ביום הולדת שלי אני לא יכולה לישון על מאוחר?! זרקתי את הטלפון על הקצה השני של המיטה והתעטפתי שוב בשמיכה ועצמתי את עיני. אפילו שהרגשתי עייפות לא הצלחתי להירדם שנית ,אז סתם התקפלתי בצורת עובר ושכבתי. הרגשתי שיש לי בחילה וסחרחורת. אולי לא מאוחר מיידי לבטל הכל? לא היה לי כלל מצב רוח למסיבה. אבל אז כולם יתחילו לשאול מה ולמה, ולהסביר לכל אחד מהם שאני לא מרגישה טוב רק יקח עוד יותר ממני כוח. 

אחרי שכיבה ממושכת סוף סוף קמתי , השעה הייתה כמעט שמונה. דחפתי את רגליי אל תוך נעלי הבית וירדתי אל המטבח שבקומה הראשונה. פתחתי את המקרר שהכיל ברובו אוכל למסיבה. פתחתי ארונות נוספים במטבח עד שמצאתי קרקרים. רצתי להכין לעצמי קפה אבל לא מצאתי לא קומקום ולא קפה אז במקום לקחתי בקבוק זכוכית של בירה והתיישבתי לאכול. הצצתי בטלפון וראיתי שמספר השיחות עלה לאחד עשרה. המספרים היחידים שהכרתי היו מסוזן,ליאם ודיאנה,השאר מספרי הטלפון לא היו באנשי הקשר שלי. החזרתי לכולם בהודעה "תודה" והוספתי לכל הודעה סמיילי, פעם מחייך ,פעם מחייך עם שיניים , קורץ ועם עיינים עם לבבות וככה לכל אחד. בדיוק כשסיימתי את הבירה צלצלו בדלת. הופתעתי, אף אחד לא היה אמור לבוא לפני שבע בערב, מי זה יכל להיות?

הבטתי דרך העינית של הדלת, וראיתי בלוני בצבעי זהב-לבן. פתחתי את הדלת ו"הפתעה!" היתה זאת אלכס שעמדה עם גוש בלוני הליום ,חבילה עטופה בנייר מתנות ועם חיוך מאוזן לאוזן. "לא צפית הא?" אמרה ונכנסה אל תוך הבית."האמת לא..." נסיתי לומר אבל אלכס קפצה עלי עם חיבוקים ונשיקות. "מזל טוב ברבור שלי! כבר בת עשרים! איך גדלת לי!" והדביקה לי עוד נשיקה עם שפתון סגול-פטל שפשוט יכולתי להרגיש איך היא השאירה לי סימן על הלחי. "אוי בטעות, תני אני אנקה" אמרה כשראתה אותי מוחאת את הלחי לכן ליקקה את אצבעתה והעבירה אותה על הלחי שלי. חלחול של גועל עבר בי, למה אני חברה של האדם הזה?!

שלא תבינו לא נכון, אלכס היא גם כן ברשימת 10 האנשים הכי אהובים עלי ביקום. היא הייתה בין התלמידות הראשונות שהצטרפו לחוג הריקוד שניהלתי ומאז עבר זמן ונהיינו חברות מאוד קרובות. עד היום אלכס עוזרת מיידי פעם להעביר שיעורי ריקוד  והייתה זאת אלכס שביום שאמרתי שאני נוסעת ללוס אנגלס היא פשוט אחזה לי ברגל (אפילו שניסיתי לנער אותה) ואמרה שלא תעזוב אותי עד שאתחרט. היתה היא מהאנשים האלה שלא משנה מה תמיד היו אופטיימים בצורה מוגזמת, תמיד חייכה והתנהגה לפעמים בממש ילדותית שלפעמים אפילו לי נהיה מביך בשבילה. אבל מאוד אהבתי אותה.

"טוב איזה תוכניות יש לנו להיום?" שאלה וקפצה על הספה בסלון.
"אממ... אני לא יודעת. לא ממש מתחשק לי משהו, אני חושבת שיש לי בחילה..." נסיתי להסביר לאלכס אבל היא לא ממש הקשיבה אלא המשיכה לסקור את הבית.
"מה זאת אומרת לא מתחשק... או-אה איזה מטבח" שרקה אלכס.
"אז הינה המקור לבחילה" אמרה כששמה לב לבקבוק הבירה ששכחתי לזרוק והרימה את הבקבוק.
"לא, לא , זה סתם לא משהו" חטפתי את הבקבוק וזרקתי לפח.
"טוב שמעי,את חייבת לצאת מהוייב השלילי הזה. זה הפריקינג יום הולדת שלך! את לא יכולה פשוט להישאר כל היום עם הפרצוץ החמוץ הזה." גערה בי אלכס. חייכתי חיוך גדול ומוגזם ושאלתי בציניות תוך כדי שאני לא מפסיקה לחייך "ככה יותר טוב?"
"מושלם. אבל פחות מתאמץ - הדבר הזה עושה קמטים" אמרה .