מי אני בכלל

פרק 19 - בסך הכל בסדר

7 באפריל ,שיקגו,ארצות הברית.

קורל-

באמת שהפעם הכל לא היה באשמתנו. הפעם אפשר היה להפנות את האצבע על מליון גורמים שבגללם הכל התפקשש.
קודם כל הטיסה, העירו אותי בחמש בבוקר בשביל הטיסה עד לשיקגו, הבנים בכלל לא הלכו לישון אלא ישר מהטקס הועלו לטיסה.
בטיסה נדדתי בין שינה רדופה ,ליקיצות בהולות כך כשהגענו באחד עשרה בבוקר פשוט נרדמנו כולנו שוב בנסיעה לבית מלון.

אחר כך שוב העירו אותנו לשם שיחה מאוד חשובה. על מה היתה השיחה אין לי מושג, הייתי עסוקה בלעקוב בתנועות ההאנג-אובריות של הבנים. כנראה הייתי היחידה שלא הייתה שיכורה ,אבל הייתי עדיין מאוד עייפה.

בערב ,חכנו לרגע שנעלה לבמה- וכנראה נראנו מעוכים לגמרי וזה כנראה הסיבה שבא הבחור הזה עם ארגז רד-בול.
ומפה הכל הדרדר.

נראנו כחבורה של חייזרים על הבמה ,שאין להם מושג איך הגיעו לכדור-הארץ אבל יש להם הרבה מאוד אנרגיה. יותר מדי אנרגיה.
בשביל ההתחלה, ליאם לקח בקבוק מים והתחיל לשתות ואז החל לצחוק. לא יודעת ממה בדיוק צחק ליאם, אולי נזכר במשהו ,אבל בלי סיבה הגיונית פרץ בצחוק מה שגרם לכך שאת כל מים בפיו הוא ירק על טום. טום ,שחשב שהוא עשה את זה בכוונה לקח את הבקבוק שלו, ולקול עידוד הקהל שפך את המים על ליאם. וכך החלה מלחמת מים אכזרית ביותר בין שניהם, בזמן שאנחנו -כל שאר חברי הלהקה מנסים לא להפגע.
אפילו סטיב המסכן, שעמד למרגלות הבמה נרטב והיה לו מבט של אחד ששונא את כולם.
לאחר מכן, אחרי כמה שירים שפחות או יותר הצלחנו לשיר באופן יציב החלטנו שאנחנו חייבים לעשות הפסקה זמנית בשביל לעשות פרמידה, כמו שעושות מעודדות.
ניסו לשכנע אותי שאני אהיה הכי למעלה של הפרמידה -אבל לא הסכמתי, נראה להם שאני אסמוך עליהם בצורה כזאת?
בסוף הסתדרה הפרמידה, ליאם מאליס והנרי היו הכי למטה על ארבע,עליהם עלינו אני וניל ועלינו עלה טום- וכפי שחשבתי ראש הפרמידה כלומר טום נפל. יותר נכון מאליס לא יכל לשאת את העומס לכן הוא נפל כשכל השאר נופלים עליו.

המשכנו במופע, כמעט והכל הלך חלק- לא שכחנו מילים (כמעט) ולא זייפנו (כמעט).
לאחר מכן החלטנו על הפסקה שניה- במהלכה החלו הנגנים לנגן שיר סלואו. הבטתי על ניל והוא הסתכל עלי ובלי לומר מילה פשוט עשינו צעד אחד לקראת השניה והתחלנו בריקוד. יד אחת שלי החזיקה את היד שלו והשניה על כתפו ואצלו היד על המותן שלי. שנה שעברה עשינו הרבה חזרות לקראת ריקוד הולאס בשביל החתונה של האח שלו ושמחתי לגלות שאנחנו עדיין נשארו בקצב.
קדימה, אחורה והצידה - כאילו אנחנו גוף אחד שזז.
ואז היה רגע שהרמתי את הרגל- תמיד היה את הבלבול גם בחזרות שנה שעברה וניל היה שוכח שהוא אמור לאחוז ברגל בשביל שאני אוכל לכופף את הגב אחורה, הפעם היה כמו בחזרות- ניל שכח לעשות זאת.
רק הפעם, כנראה הנפתי את הרגל חזקה מדי- מה שגרם לכך שהאבדתי את יציבותי על הרצפה הרטובה ממלחמת המים.
ניל שראה שאני הולכת ליפול- ניסה לאחוז אותי חזק יותר אבל רק גרם לכך שגם הוא איבד את השיווי המשקל ושנינו יחד השתטחנו על הבמה עם בום חזקה .
וזה כאב, לא רק שנפל אלא גם זה שניל נפל עלי- בפוזה לא ממש תמימה.
לקח כמה שניות לעכל את מה שקרה, ניל רק הביט לצד לצד לא יודע מה לעשות ואם לא טום שמשך את ניל מעלי כנראה הינו נשארים שוכבים במצב זה עד עצם היום הזה.