מי אני בכלל

פרק 10 - כמה הייתי רוצה

זמנינו (יום 1 לאחר תאונה)

מרלין-

" וזאת הייתה הפגישה האחרונה שלכן? " שאלה מרלין את הנערה שמולה.
" פנים מול פנים כן,  אחרי זה תקופה קצרה אנחנו עוד התקשרנו אחת לשנייה אבל עם הזמן החלפנו את הטלפונים כמה פעמים ומהר מאוד הקשר כמעט התנתק.  פעם האחרונה שדיברתי איתה היה אולי בסוף יוני או אולי אפילו בתחילת הקיץ וזהו" דיאנה הסבירה.
"רבתן? "
"האמת לא,  היה זה יותר המרחק והזמן שהרחיק בנינו. " ואז הוסיפה " אבל עכשיו אני מאוד מצטערת על כך. היא בזמנו עזרה לי מאוד ואני אפילו לא הועלתי בטובי לשמור על הקשר בנינו... "
מרלין רפרפה בין הדפים המודפסים של היומן ועדין לא הבינה את פשרו.
"התאריך הראשון ביומן הזה הוא היום שבו נפגשתן... אבל איך בדיוק הוא מתקשר לסיפור?  היא מדברת עליך? ואם לא אז על מי? " בתגובה דיאנה רק משכה בכתפיה .

מרלין שחררה את הבחורה לדרכה והמשיכה בחקירה הפרטית שלה: בינתיים יש לה התחלה-21 בינואר, היום שבו קורל הכירה את דיאנה , 23 יום האודישן של דיאנה והיום שבו הבנות נפרדות לדרכן.

"אני עזבתי, ואתה אף פעם לא בקשת ממני להשאר" מרלין קראה שוב את השורה מהדף המודפס מהיומן. מי לא בקש להשאר? דיאנה? רגע... יכול להיות שהספר כתוב בלשון זכר והוא דווקא מכוון לדיאנה? ומי אם קורל התחרטה שעזרה לדיאנה להתקבל לסוכנות ודווקא רצתה שהיא תטוס איתה ללונדון? פתאום המשפט נראה לה יותר הגיוני ,יכול להיות שברגע זה בדיוק היא פענחה את החידה הראשונה מהיומן של קורל חשבה לעצמה מרלין. טוב , נניח את זה בצד ונעבור לתאריך הבא ,מרלין דפדפה בין הדפים ומצאה את מה שחיפשה: התאריך המצויין היה 24 בינואר ,הפעם כתוב בעיפרון: "מתי" יחד עם הרבה מאוד סימני שאלה .אוקי , אם חשבתי שהקודם היה קשה אז עכשיו הכל רק עוד יותר מסתבך. אבל מרלין ידעה הפעם טוב מאוד ממי להתחיל, האדם שרוב שעות היממה היה עם קורל- שומר ראשה, סטיב סמית.

*24 בינואר, בוקר ,נמל תעופה לונדון*          

   קורל-

אחרי 11 שעות טיסה הגענו ליעדנו, והדבר הראשון שקידם את פנינו היה התקהלות מעריצות צועקות וצלמי פפארצי שחיכו לי. לא ידעתי איך הם כל פעם יודעים איפה ומתי אני אהיה , לכן כל פעם הייתי מופתעת מהדברים האלה, אבל ניסיתי כמו תמיד לנסות לעבור את זה באופן הכי יעיל ובצורה הכי מהירה- הטכניקה פשוטה, לא משנה מה , לא עוצרים אלא ממשיכים להתקדם. אם מישהו רוצה להצטלם, אז תוך כדי הליכה , אם מישהו שואל משהו אז עונים גם כן תוך כדי הליכה. לפעמים רצתה קורל ברגעים כאלה פשוט לרוץ אל עבר המכונית שמחכה לה מחוץ לנמל וזהו אבל היא ידעה שזה יהיה מאוד לא יפה מצידה. המעריצים לפעמים היו מחכים שעות רק בשביל האפשרות לראות אותה, ולברי המזל אפילו להצטלם איתה היה החלום לכן זה יהיה מאוד לא יפה מצידה פשוט לברוח מהם. הפעם לא היה יוצא מן הכלל, זרקתי חיוך לפה חיוך לשם, הצלמים כמו תמיד זרקו לאוויר דברים כמו "קורל !תחייכי לפה...." "קורל זה נכון שאת היית ביחסים עם... " "מה הפה הזה שלך מסוגל לעשות עוד חוץ מלשיר?..." ובסופו של דבר הגעתי למכונית והכל נגמר,לפחות בשבילי.