פרק 42

2.9K 212 14
                                    

כבר שמונה ימים עברו מאז פיטרתם של הורי. אתמול היה היום האחרון לאבלות שלי שסירבתי לעזוב. שמונה ימים לא התקלחתי ריח גופי הדיף ריח דוחה של זיעה , והסתגרות הגוף ששהה באותם בגדים שחורים.

"ילדונת אולי תקומי כבר מהמזדרון המסריח." ביקשה סבתי שהתיישבה על הספה אחרי מקלחת. במשך שבוע סבתי ישבה לצידי וניחמה אותי ללא הפסקה. בירכה לשלום ותודה לאנשים שבאו להשתתף בצער במקומי , התעלמתי מהם לא רציתי לראות אף אחד בימים אלו.

"אני לא מבינה איך כל כך מהר יצאת מהאבל." אמרתי מרימה את מבטי אל סבתי שישבה על הספה הנינוחה והחזירה לי מבט עצוב. היא בכתה איתי במשך כל השבוע וזהו כשהסתיים שבוע האבל היא קמה , מתקלחת ומתנהגת כאילו כלום?

"ילדונת חוויתי הרבה אובדנות בחיים שנהייתי כבר אדישה לכך." הסבירה את עצמה אבל העקשנות לא עזבה אותי.

"אדישה? איך את יכולה . הוא היה הבן שלך, אבא שלי."

"את צודקת ילדונת התאבלתי עליו במשך שבוע אבל זהו זה נגמר. אני גם איבדתי את הורי לפני כמה שנים ובכיתי בדיוק כמוך. אף אחד לא הבין אותי כולם ניסו לשכנע אותי לקום מהרצפה , מהקבר אבל שום דבר לא עזר. במשך שבועות בכיתי ללא הפסקה עד שגיליתי שאני בהיריון עם אביך והייתי חייבת להפסיק עם הדיכאון כדי לא לפגוע בעובר. את עכשיו מבינה ילדתי?" שאלה במבט מרחם ואני הנדתי בראשי לשלילה.

"אני מתכוונת שאת יכולה להמשיך לבכות עליהם כמה שאת רוצה אבל זה לא יעזור. הם לא נמצאים ואין באפשרותם לחזור יותר ואם תפסיקי לבכות ותמשיכי בחיים שלך כהרגלם לא אומר שאת פחות אהבת אותם." היא הגישה לי את שתי ידיה והרימה אותי מהמזדרון. רגלי התנדנדו מצד לצד והרגשתי שלרגע הן נרדמו או שכחו איך לעמוד.

"אני עדיין אוהבת אותם." התייפחתי בכתפה של סבתי שחיבקה אותי חיבוק מעודד. התיישבנו על הספה והיא ליטפה את ראשי. "נכון, את עדיין אוהבת אותם וגם הם אותך שלא תשכחי את זה." המשכתי לבכות  מסרבת להניח למצב המיגע.

"אולי נצא לעשות סיבוב בחוץ נתאוורר?" הציעה בחיוך גדול ואימהי מרימה אותי מהספה.

"בסדר. אבל אני חושבת שאני אתקלח קודם." התקדמתי אל החדר מפשפשת בארון זורקת את הבגדים על המיטה ונכנסת למקלחת.

פשטתי את בגדי השחורים שנראו כמו חשכה בלתי פוסקת , אפלה מסתורית. המים זרמו על גופי מרטיבים אותי גורמים לי לעונג שלא הרגשתי כבר שמונה ימים. ההורים שלי היו אנשים מיוחדים. הם נתנו לי את כל כולם. תמיד ריצו אותי בדרכים המוזרות שלהם שהיום נראות לי מיוחדות. אני בסך הכל ניסיתי לעשות משהו טוב אבל הם החליטו לראות בזה השפלה. דמעות מחודשות עיטרו את פני נשטפות ביחד עם הזרם, נשענתי על הקרמיקה במקלחת ונפלתי על הרצפה בוכה.

עלמה - AlmaWhere stories live. Discover now