זכרי אותי

פרק 44 - הציור

לא אהבתי את הכיוון אליו היחסים שלי ושל בן התקדמו, וכפי שהיילי טענה אתמול, בטוח יש לזה קשר ישיר אל עידו.

עידו יצא מביתו עם קופסא עמוסה בידיו, אשר כיסתה את פניו וגרמה לגיחוך להיפלט מפי. הוא הניח את הקופסא בתוך המשאית, וכשמבטו הצטלב עם שלי, חצי חיוך יפהפה עלה על פניו.

חרטה וצמרמורת החלו לטפס לאורך עורפי. לא האמנתי שזוהי הישורת האחרונה. היה לי את כל הזמן שבעולם לסלוח לו, ולהעביר את הזמן הנותר עד הגיוס בטוב, אבל לא עשיתי את זה. האגו שלי לא איפשר לי.

״היי.״ עידו גירד את עורפו במבוכה, ועיניו העייפות הבזיקו לעברי.
״היי.״ השבתי בחיוך קטן, והסטתי את מבטי אל עבר המשאית העמוסה. בן נכנס אל הבית כדי לקחת עוד ארגזים, והותיר אותנו לבדנו.

״אז... זהו?״ שאלתי כשעצב לא רצוי הגיח בקולי, ועידו הנהן בקצרה.
״יהיה לנו בית בדרום, שיר תהיה בבית ספר פרטי ואני מקווה שהיא תסתדר, סוף סוף.״ הוא משך בכתפיו, כחסר אכפתיות.

״מה איתה?״ שאלתי בדאגה, בזמן שעידו שפשף את כפות ידיו המאובקות במכנסיו.
״יהיה טוב.״ עיניו נצצו בדאגה, ורגש עז הגיח מתוך הכחול המהפנט שבתוכן.

בן חזר כשמספר ארגזים נערמים בידיו. הוא ועידו החליפו מספר מילים ביניהם, עידו התנצל בפניו ומיד לאחר מכן התיישבנו בחצר ביתו האחורית.

״רוצה לשתות משהו?״ עידו שאל כשגופי נחת בכבדות על הספה. ״קפה?״ נדתי בראשי בנימוס, בעוד שעידו התיישב לצדי.

שתיקה צורמת חלפה בינינו, ויכולתי לשמוע רק את מחשבותיי הקדחתניות והלחוצות.

עידו רכן אל עבר חפיסת הסיגריות השחורה אשר נחה במרכז שולחן הנוי, וכשהחזיר את ידו לחיקו, אצבעותינו נגעו זו בזו. צמרמורת מידית חלפה במורד עורפי, ושילחה בתוכי זרמים בלתי-רצויים.

״אני רוצה להיות בתוכך.״ מבטו העמוק של עידו חדר אל תוך עמקי נשמתי. ״אני רוצה שכולם ידעו שאת שלי.״

נשימה כבדה ובלתי-נשלטת נפלטה מפי, והכרחתי את עצמי להתרכז בסיטואציה הנוכחית. מה שקרה בינינו היה לפני מספיק זמן כדי שאתגבר עליו.

״יש כמה דברים שאני צריך לדבר איתך עליהם, לפני שאנחנו עוזבים.״ עידו הסיט את תשומת לבי אליו. הבטתי בו בשאלה כמספר שניות בזמן שהדליק את גליל הנייר הדקיק, ותחב אותו בין שפתיו. עשן סמיך ומריר מילא את אפי תוך מהרה, ועיוויתי את פרצופי בגועל. עידו, אשר זיהה את תגובתי, נעמד על רגליו והמשיך לעשן רחוק ממני, מבלי לומר דבר בנדון.

״אתה מתכוון לדבר?״ שאלתי בעוקצנות כדי לאפס את עצמי, וגם כדי לזרז אותו כי בעוד חמישים דקות אתייצב לראיון בבית הקפה.