היכון הכן צא

~ פרק 48 ~

עברו עשרים-וארבע-שעות מאז מה שאמרתי לרוס, הזמן שלו לעוף מהבית שלי נגמר. אחרי יום שלם, יום קשוח שבו חצי התגעגעתי עד כאב לרוס, וחצי בכיתי את נפשי בבית קברות כמו אלמנה מסכנה... החלטתי לחזור הביתה בשבע בערב ולוותר על התוכנית שלי שכללה עבודה עד שלוש לפנות בוקר.
אני נראית מסודרת יותר עכשיו - אחרי שניקיתי את הפנים מהדמעות והצלחתי לנשום מבלי לרעוד באמצע. קיבלתי החלטה ושום דבר לא יסיט אותי מהדרך שלי למטרה. היא כל-כך ברורה לעיניי עכשיו, גם אם היא לא חלק מהדרך הטהורה של הצדק, בלשון המעטה.

פעם לא הייתי באה מוקדם לבית, אבל עכשיו יש בליבי עקצוץ משונה, משהו שקורה לי לחזור הביתה מוקדם.
אני חונה מול הבית שלי, מורידה את משקפי השמש ובוהה בדלת האפורה של דירתי בעיניים עצובות ומותשות.
עברתי יותר מידי. אני עייפה ואין לי כוחות להילחם עוד על שטויות. גריי בטח היה אומר לי, 'תתגברי על החיים שלך, את לא עשויה מסוכר.' וישר היה מעלה חיוך מטופש על שפתי. אבל הוא לא כאן, אני רצחתי אותו בטיפשות שלי, ביהירות שלי ובגאווה שלי.
אני יוצאת מהרכב והולכת לכיוון הבית שלי בצעדים מיואשים ועייפים. אני מכניסה את ידי לתיק השחור שלי ומחפשת את המפתחות בתנועות טיפה אגרסיביות וחסרות סבלנות – אבל אני לא מוצאת.
"שיט," אני ממלמלת, מסתכלת על הדלת בתסכול ומעבירה את התיק בחזרה לצד גופי בזריקה. התיק מתנגש בירכי ואני עומדת מול הדלת בחוסר אונים, חושבת מה עליי לעשות.

"מחפשת את זה?" קולו האהוב חותך את הדממה. ליבי מדלג בחזי בסלטה מטלטלת, בטני מתהפכת בתחושת פרפרים לא מוסברת ואני קופאת במקומי בכל הכוח כדי לא להסתובב ולראות את פניו היפות. זה כל-כך טוב לשמוע אותך שוב אחרי כל היום הזה... אני חושבת לעצמי, אבל מיד הפגיעה שלו בי, המילים שלו אתמול בערב ננעצות שוב בליבי. אני יודעת שהוא עצוב, אני הכאבתי לו גם בחזרה לא פחות.
"חשבתי שאמרתי לך לעוף מהבית שלי." אני אומרת בזעם, קולי נמוך ומאיים.
שקט נשמע מאחורי גבי, אני יכולה לשמוע רק את הרוח שורקת בין העצים, החושך שירד יכול להיות כל כך מפחיד בחווה של הוריי... אבל הנוכחות שלו מאחורי משתלטת על הכל, משתלטת עליי. "תסתכלי עליי." לוחש בקול רך ונעים.
אני עוצמת עיניים ונושמת אוויר באיטיות. "לא רוצה." השבתי במרד, קולי חנוק מדמעות שסירבו לרדת מעיניי. אני מנסה לשמור על עמדתי בכל הכוחות שנותרו לי, בשליטה היחידה של חיי.
"אני לא אעזוב עד שתסתכלי לי בעיניים, תראי שיש לי מזוודה ביד ותצפי בי עוזב אותך." אמר בקול תוקפני, שמעתי אותו מתקדם אליי בצעדים איטיים על החצץ.
אני לא רוצה שתעזוב... אני חושבת, אבל אני פגועה, לעזאזל.
הוא צדק אתמול, סבא שלי נטש אותי כי נכשלתי... ועד היום לא חזר לקשר חוץ מהודעות של 'שלום, שלום' וזהו.
ואימא? אימא לא גדלה אותי, היא לא הייתה שם לצדי ולא אהבה אותי, ידעתי את זה בתוכי כבר מלפני שנים. הרי שום אימא לא תעביר את הילדה הבכורה שלה לאבא של בעלה, נכון? אז רק אימא שלי הייתה מסוגלת, וזה כי היא לא אהבה באמת.
אני מאמינה שיש עוד דברים שאני לא יודעת על המעבר שלי לסבא, אבל אין לי מושג ולכן אני אבחר פשוט לדלג על זה.
"לך לעזאזל." לחשתי בקול רועד, דמעה אחת זלגה מעיני על לחי ולצווארי באיטיות.
"בלעדיך אני באמת הולך לסוג של עזאזל. כל מקום שאת לא נמצאת איתי בו הוא גיהינום בשבילי."
חזי עולה ויורד במהירות, הדמעות פורצות במפלים וכתפיי רועדות מעוצמת הרגש שאני מנסה לרסן. "לך להזדיין." אני ממשיכה לנסות למרות שהכל אבוד.
עכשיו הוא מאחורי גבי, נצמד אליי באיטיות כשחום גופו וריח הבושם הגברי שלו משתלטים עליי. אני מרגישה את חולצת הטי-שרט שלו מתחככת בעורי, נוגעת-לא נוגעת עם הרוח שעוד מוצאת מרווח בין גופנו.
"רק איתך אני רוצה להזדיין, אבל לא סתם. אני רוצה לזיין אותך חזק, אני רוצה לאהוב אותך בכל דרך שאני רק יכול. הכי חזק שאני יכול. תני לי לאהוב אותך." קולו כל כך נמוך וצרוד, אצבעותיו משתחלות מאחורי גבי ומלטפות את זרועותיי הרועדות והשמוטות לצדי גופי בליטוף עדין.
אני בולעת את רוקי ומסתובבת אליו, נתקלת בחזהו השרירי עטוף בחליפה שחורה עם עניבה, על מפרק ידו שעון זהב יקר שלא היה לפני כן, מאחוריו רכב פרארי מונע ומאיר עלינו אור לבן ובוהק, הדלת של הנהג פתוחה ואין שום מזוודה באזור.
"איפה המזוודה שלך?" אני מנגבת את לחי בשתי ידיי ומושכת באפי, מעלה את עיניי אליו ומסתכלת לתוך עיניו הירוקות כמו יער מלא עצים.
רק הנחישות בערה בעיניו, נחישות ואהבה חסרת גבולות. אהבה אליי...
"בתוך הבית שלך, כי אני לא עוזב." נחיריו מתרחבים בזעם והוא נצמד אל גופי בעוד צעד עד שחזהו מתחכך בחזי ואני צריכה לשבור את הצוואר כדי להביט בעיניו.
הוא כל כך קרוב אבל לא נוגע בי, נראה שהשתגע מכל הזמן שעבר בדיוק כמוני.
"את תצאי איתי לדייט כמו שסיכמנו, זה יהיה מתחת לאף של כולם – אבל את תקיימי את ההבטחה שלך." קובע בקול חד משמעי.
"לא הבטחתי לך שיט. אני לא חייבת לך כלום." אמרתי בהתמרדות וצעדתי לאחור – הוא תפס בכף ידי, משך אותי להתנגש בחזהו, הרים את כף ידי לפיו ונישק אותה בנשיקה איטית, מרפרפת וקטנה כשעיניו לא עוזבות את עיניי האדומות מדמעות לרגע. "את אולי לא בלבוש הנכון לתוכניות שלי, אבל את יפיפייה בכל מצב ואני מוכן לקבל אותך תמיד." מחייך בזחיחות, שוב הגומה היפיפייה שלו יוצאת בצד לחיו הימנית וגורמת לי לאבד את זה.
"אני לסבית." אני פולטת, קולי צרוד מדמעות אבל השעשוע נוטף מקצה הטון שלי.
"חבל, אני לא חולק בך אם הרמז הוא שאת רוצה לצרף בחורה נוספת למיטה שלנו." אומר ומושך אותי באיטיות לכיוון הרכב, הולך לכיוון המושב שלצד הנהג.
"אתה מתכוון למיטה שלי." אני רוקעת ברגלי על האדמה ומסתכלת עליו בזעף.
"שלי. היום אני אוכיח שהיא שלי. שאת שלי." והדלת נפתחת, אני לא מוכנה להדיפה שלו וצווחת בבהלה כשהוא מכניס אותי לרכב וטורק את הדלת כשהוא שולח לי חיוך זומם וילדותי.
הוא עוקף את הרכב כשמבטו תקוע עליי. כולי מבולגנת אחרי העבודה ונראית כמו תאונה מהלכת. הוא נכנס למושב שלו, טורק את הדלת ולוקח את כף ידי שעל רגלי – שם על ידית ההילוכים כשהוא שם על רוורס ונוסע לאחור.

לאחר מכן אנחנו כבר על כביש מהיר, הכל חשוך ורק אורות הרכבים בדרך מאירים את השטח ביחד עם שלטי הדרך.
רוס שם את כף ידו הגדולה על ירכי ולופת את עורי כשמלקק את שפתו התחתונה בחיוך קטן וזומם.
"כל כך שלי..."
ידו יורדת יותר ויותר קרוב לבין רגליי, כל כך קרוב למפשעה שאני משתנקת בבהלה ומסתכלת עליו בהלם. "שתיקה כהסכמה." מחייך חיוך טורפני ויפה שמעיף לי את כל הפרפרים בבטן.

אל תשכחו להצביע❤️