היכון הכן צא

~ פרק 34 ~

שעון המעורר מצלצל בזמזומים ורוטט על שידת העץ, המספרים 03:00 זוהרים באדום ומאירים את החדר החשוך.
אני קמה באיטיות כמו פושעת מהמיטה בחדר האורחים, ממצמצת מספר פעמים ומפהקת פיהוק גדול - לא ישנתי בכלל, אפילו לא עצמתי עין, פשוט נשענתי על גב המיטה כמו מסכנה... אני תופסת את נעלי הספורט שלי שליד המיטה, שמה על רגליי במהירות, והולכת לשירותים בזריזות אך בדממה.
השירותים מעוצבים בצבעי שמנת, המראה עגולה ומשקפת את דמותי הערנית מלאת האנדרנלין, שיערי אסוף לקוקו שעשיתי מלפני כמה שעות, על שפתיי מרוח ליפ גלוס ועל ריסיו מסקרה שמדגישה את הכחול שבעיניי. אני מצחצחת שיניים במהירות, יורקת לכיור ושוטפת על זרם מים חלש כדי לא להעיר את רוס. לאחר מכן אני פותחת את הליפ-גלוס באיטיות, שמה שוב כמות נדיבה ויוצאת מהחדר.
המסדרון הקטן של הקומה העליונה בביתי מעוצב באפור בהיר, תמונות מעוצבות תלויות על הקיר מצד ימין, הדלת הלבנה מצד שמאל שחוסמת את החדר שלי נראית כל כך מזמינה - קוראת לי להיכנס פנימה, להתגלגל בשמיכות ביחד עם חום הגוף של רוס שלאט לאט אני לומדת להכיר.
אני פונה ימינה למדרגות, יורדת לאט לאט עם נעלי הספורט הלבנות-גבוהות שלי.
אני יוצאת מדלת הבית, סוגרת את הדלת מאחורי ונועלת בסודיות כאילו פרצתי לפה. ליבי פועם במהירות, זיעה קרה כבר מבריקה את מצחי וגורמת לי להרגיש אי נוחות.
אני סורקת את הסביבה - העצים הגבוהים והירוקים זזים עם הרוח, השמיים חשוכים בשחור עם מלא כוכבים נוצצים, והשדות משמיעות שריקות של רוחות.
החווה של הוריי נראית פשוט חלומית.
אני שמה את המפתח מתחת לשטיח הכניסה, לוקחת אוויר והולכת לכיוון השדות בהיסוס. הרוח מעיפה את שיערי הצידה על פניי. אני מחבקת את גופי כל הדרך למקום המפגש ששלחו לי להגיע אליו.
כשאני מגיעה אני נעמדת מתחת לשני עצים גבוהים בעלי גזעי עץ רחבים וזקנים, העלים שלהם זזים, רעשי צרצרים נשמעים ורעש החול מתחת לנעלי חורק.
״אני כאן...״ אני לוחשת, שומעת רק את שריקות הרוח. קיבלתי הודעה מלואי שהוא רוצה להיפגש ואני כמו סתומה סקרנית הייתי חייבת להגיע. אבל לא רק הדביליות הובילה אותי לפה - אלא המילים שלו שהבהירו לי שאם אני לא אבוא משהו רע יקרה.
אני מפחדת ממנו עכשיו ואני לא אסתכן. חוץ מזה אולי המפגש הזה יתן לי רמזים, אולי אני אצא מזה בזול וברווח.... או שלא.
״ידעתי שתגיעי, אהובה שלי.״ תזוזה נשמעת מאחורי גזע העץ העבה והעתיק - משם יוצא לואי בהליכה גברית ואיטית כשבמבטו החולני מתביית עליי.
הוא לבוש בחולצה משוחררת וגינס ירוק כהה נמוך. הקעקועים בזרועותיו נראים בערפול בגלל החושך אבל אפשר לראות את הקעקוע של הגולגולת, את הקעקוע של הוורד האדום פרוס על כף ידו ואת תנועות ידיו המלחיצות כשהוא משחק עם אולר חד עם יתד עץ בקצהו.
אני בולעת את רוקי ומשלבת ידיים מאחורי הגב, מישרת איתו מבט חד מלא מלחמה. ״אני לא האהובה שלך.״ אני נוהמת בקול נמוך ונחוש.
״אחחח...״ מניד בראשו מצד לצד עם חיוך צדדי קטן, ״עד סוף הערב את תגידי אחרת.״ מרים את ראשו אליי מהאדמה מלאת החצץ, מחייך אליי חיוך רחב וחושף שיניים.
אני נתקעת במקומי, לא מעיזה לזוז. ליבי מאיץ יותר שאני חושבת שאני אקבל התקף לב, הזיעה מבריקה את פניי, הגוף שלי מכווץ לתוך עצמו ומרתיע לי בכל הנורות שבעולם - לברוח - !
״אז ככה,״ הוא פותח את האולר בשליפה ומניף אותו באיטיות מול עיניו, מסתכל עליו בבחינה עם חיוך גדול של פסיכופט. ״יש לי הצעה בשבילך היום, הצעה שתחסוך את הכל. את מוכנה להקשיב לי?״
״אני שומעת.״ אני לוחשת, מקללת את עצמי על החולשה. ״יופי.״ סוגר את האולר במכה. גופי מתכווץ באימה אך מיד אני מזדקפת שוב.
הוא צועד אליי עם מבט של טורף, עיניו החומות והאפלות ננעצות בעיניי ואני יכולה לראות את כל הרוע והזדון שלו דרכן.
אני צועדת לאחור, ״תתרחק.״ אני מרימה יד קדימה ומנסה לגרום לו לעצור, אך הוא ממשיך לצעוד אליי בנחישות, מרים את ידו ותופס את כף ידי הקטנה באגרסיביות, דופק את גבי בגזע העץ שמאחורי כשמחוץ את כפי בתוף כפו.
״אני חייב להודות, היה קשה למצוא את הבית הזה.״ מסנן, מסתכל עמוק לתוך עיניי המפוחדות והפעורות כמו עיניי עגל. ״וזה רק מוכיח לך שאני תמיד אמצא אותך...״ מצחקק, מסניף את שיערי מהצוואר ונאנח, ״אחחחחח אני מאוהב!!״ כמעט צועק. אני מתכווצת תחת גופו, מרגישה את האימה זוחלת בליבי וגורמת לו להלום כמו פטישים.
״מה הפואנטה?!״ אני זועקת ומנסה לצאת מבין ידיו באומץ.
במהירות מפחידה הוא נדרך עם כל שרירי גופו ויורה לעברי מבט חד - לוחץ את גופו לשלי ואותי לתוך העץ המכאיב ששורט את גבי. הוא מצקצק בלשונו, ״אני כבר מגיע לפואנטה, אהובה שלי.״ מרפרף עם שפתיו על לחיי ונושף עליי אוויר חם ודוחה בריח סיגריות. ״אני רוצה שתגרמי להם לרדת ממני, שלא ירדפו אחריי יותר. תעצרי את התיק.״ פוקד בלחישה לאוזני, מעביר את כף ידו האוחזת בסכין על זרועי בליטוף, כמעט מנסה להפנט אותי בתנועות משיכה איטיות.
הוא עלול לדקור אותי בכל רגע, ולי לא יהיה מה לעשות... רוס לא יכול לשמוע אותי מכאן.
כל שיערי סומר בפחד. כל גופי רועד ומתכווץ תחתיו.
״למשטרה?״ אני לוחשת, מתכוונת למי שהוא רצה ש׳ירד ממנו׳ כביכול.
״כן. הם רודפים אחרי, את רודפת אחריי.
אני לא רוצה למצוא אותך שוב לעולם - לעולם, עם מישהו שעושה איתי עסקים. את מבינה? זה העסקים שלי, מה שמחזיק אותי. בין אם זה מוצא חן בעיני המדינה המזוינת או לא.״
״הם לא ישחררו אותך, לא משנה מה אני אגיד ולא משנה מה אני אעשה. הם רוצים אותך בכלא.״
״אבל את,״ הוא שולף את האולר שוב מבין אצבעותיו, מרפרף איתו על צווארי.
אני בולעת את רוקי ופוערת את עיניי בפחד.
״את יכולה להציל אותי, את יכולה לעשות מאמצים, נכון?״ לוחש.
אני מהנהנת כשאני מרגישה את הסכין נצמדת לעורי בצורה מסוכנת. ״אני אציל אותך.״ אני לוחשת בפחד.
״עוד דבר אחרון לפני שאני הולך,״ הסכין מרפרפת על כתפי, עוברת בליטופים על חולצתי ונדמה שבכל רגע הוא יכול לתקוע אותה בעור שלי ולברוח - להשאיר אותי למות כאן...כמו בתמונות שיש לי מזירות רצח, כמו בתיק שלו.
״את זוכרת שאזהרתי אותך?״ לוחש בחיוך מתגרה - אבל אז מרצין ברגע ומכניס את רגלו בין רגליי, דופק את ראשי בעץ בעזרת כף ידו שעולה וננעלת על הצוואר שלי בלפיתת עורי.
אני מסתכלת עליו בפחד, נושמת בכבדות, עורי מצטמרר באימה, רגליי רועדות ורוצות ליפול על הברכיים.
אבל אני לא אוותר, עדיין לא.
״את לא תסתובבי עם מדים, אהובה שלי. אסור לך. הרגע שאני אראה אותך בתור שוטרת יהיה הרגע שבו אני ארצח אותך.״ נוהם בקול נמוך ואכזרי, גופו מתנתק ממני במהירות ואני נופלת על הרצפה מחוסרת חמצן כשהוא מפנה לי את גבו והולך למאחורי העצים.
אני שומעת איך הוא רץ במהרה כשהשמש מתחילה לעלות - מדהימה אותי ביופיה למרות כל הדמעות שמטשטשות את כל היופי.

אסור לי לוותר.
זה מה שבאמת אסור לי אדון גרינברג.