היכון הכן צא

~ פרק 12 ~

״ריילי...״ אני מרגישה יד עוברת על פניי ומסיטה את שיערי ברכות ועדינות. ״ריילי קומי..״ עיניי סגורות בשלווה, שיערי פרוע על הכרית באי סדר וכל הגוף שלי מעקצץ בתחושה הנעימה של הסדינים. ״למה? למה זה כזה דפוק...״ קול גברי וצרוד של הבוקר לוחש בתסכול, אצבעות גדולות ועבות עוברות על לחיי ועל מצחי בעדינות, מעבירות לי תחושה מפנקת.
אור השמש קורן פנימה מהחלון של החדר שלי, מתפרס על פניי הישנות בעוצמה וגורם לי לכווץ טיפה את עיניי. אני רוכנת למגע הנעים, מתכרבלת לתוך כף היד שגורמת לי לחמימות.
״אם אתה גבר ושכבנו, זה הזמן ללכת הביתה.״ אני ממלמלת, מסיטה את ראשי באיטיות לכיוון ידו, שפתיי עוברות על אגודלו ומכניסות אותו אל פי, מעבירה עליו את לשוני ברכות.
הוא קופא, אני שומעת איך הוא מסנן קללה חרישית וכמעט מחייכת בזדוניות. כף ידו נכרכת סביב עורפי מעט ולא זזה עוד.
אני מוציאה את אגודלו מפי לאחר שאני מעבירה אותה בין שפתיי ומתרחקת, מסתובבת לצד השני של המיטה ביחד עם הפוך הלבן.
אני שומעת אותו נושם עמוק כדי להרגיע. ״אם את אישה ואת ישנונית בצורה מעצבנת, זה הזמן לקום.״ הקול חודר לחלל הנעים והרך כמו עננים שבראשי ומעצבן אותי.
אני מרימה את ראשי מעט כשאני שכובה על הצד בעיניים עצומות, ״סתום תפה.״ אני יורה, מרימה את הכרית ושמה על פניי, מנסה ליצור חושך כשאני נאנחת בקול רם.

הכרית עפה מפניי בכוח והשמיכה נמשכת ממני בחוסר רחמים. ״אנחנו צריכים לתחקר את לואי היום, בואי נצא!״ רוטן.
הקול נהיה מוכר יותר ויותר.
אני מכווצת את גבותיי, ופולטת נשיפה חסרת סבלנות, ״רוס...״ אני מחייכת בעיניים עצומות ונשכבת על גבי כשכל גופי שרוע על המיטה. ״לא הספיק לך לטמטם אותי אתמול? גם היום אתה מחרפן אותי?״ אני ממלמלת בזעף.
אין לי כוח לקום, הגוף שלי חלש כל כך, מכורבל במיטה כשכל השמיכות כרוכות סביב רגליי. ״בסוף אני מתגרשת אותך מהבית שלי...״ אני קמה לישיבה באמצע המיטה הגדולה ומרימה את אצבעי הנוזפת לכיוון הקול, גבותיי מתכווצות ושפתיי מתהדקות כשאני נוזפת בו בעיניים עצומות.
״מגורש!״ אני מרימה את קולי ומתרסקת בחזרה לתוך המיטה בנפילה על גבי, מה שגורם למיטה לרעוד טיפה.

אני מרגישה איך גופי נמשך מכפות רגליי, נגרר על המיטה בעדינות עד שמושיב אותי על קצה המיטה כשידיו דואגות שאני לא אפול על הרצפה. ״את לא תתעוררי הא...״ קולו הגברי ממלמל בתסכול ונאנח. אני נמשכת עוד טיפה קדימה עד שאני מרגישה ידיים עוטפות את רגליי החלקות והשזופות בעדינות אך בחוסר סבלנות, ראשי נזרק לכיוון הרצפה ואני מושיטה ידיים למטה -
טופחת עם ידיי על משהו רך, קשיח ושרירי, מכוסה בד גינס.
נעלי ספורט גבריות עם צעדים כבדים נשמעים על פרקט החדר שלי.
הוא אשכרה מרים אותי כי אני לא קמה?
כמה זמן הוא מנסה להעיר אותי?
״אממממ״ אני מהמהמת בחמימות, ״זה נעים.״ אני אומרת ומחייכת בעיניים עצומות. שערי מתפרע לגמרי ונופל על הרצפה.
״אני לא מאמין... מה אני עושה איתך פה בכלל?״ לוחש בזעם כשממשיך ללכת וראשי זז מצד לצד. ״תורידי את הידיים שלך מהתחת שלי! אני אאבד את זה בסוף, אלוהים.... שמישהו יעזור לי פה...״ מתלונן בקול רועש שגורם לי לצחקק כמו שיכורה, אני תופסת בחוזקה את מה שנמצא בין כפותיי ומוחצת -