היכון הכן צא

~ פרק 47 ~

שלום לכן!!!!
לא הצלחתי לכתוב ביומיים האחרונים, היה לי טיפה קשוח אבל היום ישבתי וכתבתי פרק😁😁
הפרק באורך של שני פרקים וחצי, תמצאו זמן נוח לקרוא בכיף שלכן❤️❤️❤️
שבת שלום💞

*******

התהפכתי במיטה שוב ושוב, לא מצאתי מנוחה אחרי שסילקתי את רוס מהבית בכל הכוח שיכולתי לגייס. הוא אצל אימא שלי עכשיו, ישן אצלה... במקום אצלי. התיישבתי על המיטה, סילקתי את השמיכה ממני והעפתי את שיערי באגרסיביות לאחור - הוא התפזר על גבי במפלים בהירים תחת אור הירח שנכנס מחלוני. רוח קרה ריחפה על פניי חסרות המנוחה, הריחה כמו החווה של הוריי והזכירה לי שאני בבית.
קמתי על רגליי היחפות וצעדתי אל הטלפון שנמצא במטען, הוצאתי אותו מהמטען ונפלתי על המיטה בנפילה – זוחלת לאמצע המיטה כשאני שוכבת על הבטן והטלפון אחוז בידיי.
אני מניפה את רגליי מצד לצד כשאני פותחת את הטלפון, אורו הלבן והבוהק תחילה מסנוור אותי, אבל מיד אני מתרגלת ופותחת את ההודעות מלנדה.

'את משוגעת' זו ההודעה הראשונה.
ליבי פועם בחוזקה בחזי ואני בולעת את רוקי במתח. ידעתי שהיא שמעה משהו כי ברגע שירדתי למטה, אף אחד כבר לא היה שם. 'למה רבת עם רוס? אני ואימא שמענו אתכם רבים בצעקות אז הכרחתי את אמא לבוא איתי הביתה'.
נשפתי בהקלה מול מסך הטלפון.
'חוץ מזה, אני די בטוחה ששמעתי משהו נופל או מכה כלשהי. את בסדר?'.
התחלתי להקליד בחזרה, תנועות ידיי נמרצות וציפורניי השחורות מקישות על המסך ללא קול. 'הכל בסדר, אני חושבת. תודה שלקחת אותה, היא חושדת בי והיא אוהבת רוס, זו תערובת רעה בשבילי.' שלחתי.
'גם אני חושדת בך. רוצה לשתף?'
כיווצתי את גבותיי בתמהיה. אני רוצה לספר לה? כן, ממש בא לי לספר לה, למישהו.
'התנשקנו' שלחתי במהירות. וכמעט שכבנו כשאת בקומה מתחת, כן? אבל אין צורך במידע הזה, אני גם ככה מסתכנת פה. אבל אפשר לסמוך על לנדה שתסתום ת׳פה, אני מכירה אותה.
'מה???? התנשקתם? אבל אימא אמרה שהוא הבן שלה מבחינתה!!! פאק, מה תעשי?!'
השיגעון וההלם נראה בבהירות על המסך בהודעה הלבנה שנשלחה. יכולתי כמעט לשמוע אותה צורחת את זה עליי כשהיא אוחזת בשערה הבהיר.
'אני לא יודעת, אבל אני מניחה שאעמוד מולה' השבתי בפשטות.
מתח שרר על הצאט, שום הודעה לא נשלחה למשך רגע ורק המילה האוטמטית 'מקלידה...' נראתה כמשתנה בכל רגע שוב ושוב.
'היא איימה עליי' הוספתי לאחר הרגע המתוח.
'וואו' השיבה, 'תקשיבי לי, אם את חושבת שאת אוהבת אותו אז תלחמי עליו, והוא ממש חתיך דרך אגב...' צרפה סמיילי קורץ.
חייכתי כמו סתומה למסך. 'חתיך מטומטם' השבתי. 'רגע, מה הוא עושה פה עם דייגו, יושב ושותה קפה במטבח כאילו כלום?' שאלה.
חשקתי את לסתי, 'כמו שאמרתי, חתיך מטומטם. הייתי צריכה לזרוק עליו את נעלי העקב שלי' ואז שוב חייכתי כמו סתומה, חיוך רחב ומאושר. צחוק התבסס בבטני והתפרץ בשעשוע עצמי.
'משוגעת... אני מאמינה שזה עוד יקרה' השיבה. 'אין לך רחמים' הוסיפה.
'אין לי.'