היכון הכן צא

~ פרק 38 ~

קולות המוניטור נשמעות באוזניי, צפצופים מעצבנים שחוזרים על עצמם ללא הפסקה. אור גדול מסנוור אותי ברגע שאני מנסה לפקוח את עיניי במצמוץ קטן.
אני מרימה את ידי ושמה על עיניי, פולטת קול נמוך וזועם ממעמקי גרוני בגלל כל האור ומנסה לפקוח אותן שוב. כשאני ממצמצת בעדינות יותר תחת כף ידי שמסתירה את האור אני מסוגלת להבחין בחדר שבו אני נמצאת.
על גופי פרוסה שמיכה בצבע תכלת, מיטת ברזלים שעליה אני שרועה בחוסר כוחות ופגיעות שלא הכרתי מעולם. סביבי יש ווילונות לבנים שסוגרים עליי, אני יכולה לשמוע את הצעדים של האנשים שעוברים ליד הווילון וממשיכים בדרכם כשאני בקושי מצליחה לזוז.
אני מנסה להתרומם ולהתישב בעזרת מרפקיי, אבל כאב חד מגיע מהזרוע שלי ואני ישר מבינה שמחט גדולה מחוברת לזרועי - ואני נוחתת לתוך המזרון בחזרה במכת יאוש.
"הו הגברת שלנו התעוררה!!" קול צוהל נשמע ואחות לבושה בחלוק לבן נכנסת לחדר כשהיא מחזיקה בידה קלסר ורוד מלא פרחים. "מה שלומך?" היא מחייכת אליי בחמימות.
אני מהנהנת אליה עם חיוך קטן, "הראש שלי טיפה דופק וכואב לי בגב..." התלוננתי באנחה וניסיתי להתיישב טיפה כדי לראות אותה יותר טוב.
"בואי נושיב אותי טיפה ונבדוק את המצב, בסדר?" שאלה בחינניות וניגשה אל מאחורי המיטה שלי. היא סדרה אותי בחצי ישיבה, הוציאה פנס והעבירה על עיניי הפקוחות.
"תקין..." מלמלה, "אני צריכה לראות את הגב, אפשר?" הנהנתי פעם אחת והיא תפסה בכתפיי, הזיזה אותי העדינות לשכב על הצד כשהיא פותחת כפתורים בחלוק שלי ומסתכלת על המכה הכואבת בגבי התחתון.
"את תהיי בסדר, נפתחה לך מכה בראש... היא נראית כאילו לא טיפלו בה בכלל כשהיא קרתה, נכון?" הרימה גבה והתייחסה אליי כאל ילדה. "כן.." גיחכתי בחיוך קטן ונשענתי בחזרה על הגב אחרי שהיא בדקה אותי.
"אז הפצע בראש בסדר עכשיו, תני לו להחלים. אני אתן לך מרשם למשככי כאבים ותינטלי את הכדור פעם ביום כשכואב לך, בסדר?" שאלה ופתחה את הקלסר שלה, התחילה לכתוב עם העט הוורוד בעל הפונפון בקצהו.
"אין בעיה." הנהנתי בצייתנות ועצמתי טיפה את עיניי. "אני אשחרר אותך מכאן עוד מעט, מנהל המחלקה רוצה לראות אותך לפני ואז תלכי." אמרה, סגרה את הקלסר ויצאה דרך הווילון בזריזות.

רעש תזוזות נשמע מתחת למיטה שלי, כיווצתי את גבותיי בבלבול והקשבתי לקולות עד שלפתע גוף רחב נפל והשתטח על הרצפה הקרירה של בית החולים בקול אנחה מיואש.
"רוס?!" שאלתי בקול רם ומבולבל. הריח של הבושם שלו נהיה לי מוכר יותר, רוחב הגב שלו היה גדול ואפשרי לזיהוי מידי.
רוס הזדקף ונעמד מול המיטה שלי כשמיהר לסתום את פי עם כף ידו הגדולה והחמה, הניד בראשו וחייך אליי חיוך ילדותי מלא שטויות.
"שקט, ריילי. את רוצה שיתפסו אותי?" סינן והרחיק את כף ידו החמה והנעימה ממני באיטיות. מצמצתי כמה פעמים בבלבול כשהוא לקח כיסא גלגלים של נכה מליד הווילון והתיישב בו כשהוא מולי.
"מה לעזאזל אתה עושה פה?"
"אני? פה? את הוזה... בטח שמו לך משהו באינפוזיה." קבע והסתכל על האינפוזיה במבט חשדני לפני שפרץ בצחוק. הגומה שלו בלטה באופן יחודי ויפייפה בצד פניו.
לא יכולתי שלא ליפול לכל ההומור, אבל ידעתי שההומור שיקרי ושהכל כדי להעביר את הכאב שנראה בתוך עיניו, הוא אפילו לא נתן לי להסתכל עליו לרגע בלי מסכת הציניות שלו.
חייכתי בשטות ובחנתי אותו. חולצה לבנה על גופו, צמודה לשריריו ומדגישה את כתפיו הרחבות ושרירי זרועותיו. גינס שחור עם קרעים על גופו בצירוף נעלי ג׳ורדן ירוקות.
"תתחיל לדבר, רוס." פקדתי בקול נוקשה.
רוס הסתכל עליי ביותר רצינות, גורם לי לבלוע את רוקי לרגע כשאני חושבת שהוא ישתף אותי על מה הוא עושה פה.
"עומדים להודיע על השיחרור שלי פה, בניו יורק... ושמעתי על מה שקרה בבית המשפט ממש לפני זה, אז החלטתי לעשות מעשה טיפשי ולבוא לבדוק שאת בסדר." אמר.
"ישחררו אותך?" שאלתי וחיוך רחב התפרס על שפתיי. "כן, דיברתי עם הבוס שלי והוא ידבר עם המשטרה בקרוב. אין סיבה להחזיק אותי במעצר יותר כי אני שוטר בכיר... העובדות של אטיאס לא עמידות מספיק נגדי עוד." חייך בשובבות.
"והחלטת להתחבא מתחת למיטה שלי כדי לדעת אם אני בסדר?" שאלתי בחיוך מהוסס.
"בדיוק." קבע.
"זה באמת מעשה טיפשי." קבעתי וזרקתי את ראשי לאחור בצחוק וחיוך רחב. אהבתי את האווירה שניסה ליצור בינינו, אבל עדיין ראיתי שהוא לא מוכן לדבר על מה שהוא באמת מרגיש עכשיו.
משהו השתנה אצלו.
״טוב.. כשאמרו לי שאת פה לא יכולתי שלא לבוא."
בלעתי את רוקי, הזדקפתי באיטיות ונעצתי בו מבט הססני. הוא מודה בזה שהוא מרגיש אליי משהו וזה אפילו נשמע שהוא משלים עם זה, מקבל את העובדה שאלו הרגשות שלו ולא דוחק אותן לליבו כמו שאני עושה.
"אסור לך להרגיש ככה." קבעתי בקול חמור, הזדקפתי במקומי, והתיישבתי על המיטה באנחה שקטה של כאב.
"אני יודע... אבל זה מה שאני מרגיש." קבע, עיניו הירוקות מבריקות לרגע מהיר בהחלטה מרסקת ונחישות שמרטיטה את ליבי.
הוא התרומם ממקומו ונעמד מולי, התקרב בצעדים מהירים ונצמד אליי בקרבה פתאומיים שגרמה לי להשתנק.
"מה אתה עושה...?" לחשתי, טיפה מסוחררת ממה שהוא גורם לי להרגיש. בתנועה חדה הוא תפס את מותניי בזהירות ורכות והפריד בין ברכיי עם רגלו - מיקם את עצמו בין רגלי.
הרמתי את ראשי באיטיות לפגוש בפניו היפות, עיניו הירוקות נמרחו בכל הרגשות שלו, סוג של סערת רגשות שהוא חוסם אותי מלהגיע אליה.
"דאגתי לך... אין לך מושג מה עבר עליי כשאמרו לי מה קרה." אמר, קולו נמוך ומלא כאב שלא יכולתי להבין.
"רוס..." לחשתי, קולי נשמע מסוחרר כל כך, החולשה שלי יצאה החוצה דרך קולי ומבטי הכאוב. עיניי הכחולות מסתכלות ישירות לתוך עיניו הירוקות ולא נסוגות ממנו לרגע, מסרבות לוותר. "אל תעשה את זה... אנחנו נפגע מזה, שנינו." אמרתי ברצינות.
הוא רכן לכיווני עם ראשו, שפתיו רפרפו על שפתיי כשעיניו הירוקות לפתע התמלאו זעם מרתיע.
ליבי החסיר פעימה.
"את לא תפגעי, אני לא אתן לך להיפגע.״ קבע במשהו שנשמע כמו שבועה מצמררת - קולו סופני ורצחני, מלא רכושניות והחלטיות מרסקת.
"זו דרך ללא מוצא..." הנדתי בראשי לצדדים והסטתי ממנו את מבטי, מנתקת את האינטימיות בינינו כמו בקריעת חבל.
הוא הרים את כף ידו החמה והעביר על לחי עם קצות אצבעותיו, הרגיש את עורי החלק תחת עורו המחוספס כשהוא מתבונן בפרופיל פניי בבחינה.
בתנועה עדינה הוא תפס את סנטרי והרים את פניי אל פניו.
עצמתי את עיניי במהירות, לא רוצה להחזיר לו מבט ולאבד כל כיוון - להתאהב בו באמת...בלי להכחיש. אני בהחלט עלולה להתאהב בו, רק העובדה שהוא אסור מרתיחה לי את הדם.
הרגשתי את מבטו מתלהט עליי, עובר על פניי ובוחן את כולי בסבלנות... גורם לרעד לעבור בי.
הרמתי את כפותיי מהמזרון ותפסתי את החולצה שלו חזק מהאגן - משכתי את גופו להיצמד אליי יותר בתנועה מפתיעה. פקחתי את עיניי בהחלטה, ממצמצת אליו בהתרסה.
חיוך מתגרה עלה על שפתיו המפתות והגומה היפייפה בלטה החוצה אליי בהתגרות, "לעזאזל עם הסיכונים, את שווה את כולם."
וזה קרה, שפתינו התנגשו שוב בסערה יפייפיה, התנגשו כמו בתאונה לוהטת, מעיפה גיצים של אש סביבנו ומשכיחה כל כאב ממני.
התמכרתי להרגשה של לשונו בתוך פי, עוברת על לשוני באיטיות מייסרת... ידיי עלו לחזה שלו, למדתי את שרירי חזהו באיטיות בכפותיי והתנפלתי על שפתיו יותר, הנשיקה התחממה יותר בכל רגע. הוא מצץ את שפתי התחתונה לתוך פיו ואני את שפתו העליונה, מעבירה עליו את לשוני וטועמת את טעם המנטה הגברי והמסחרר שמרטיט את ליבי ומחבר אותו שוב.
הצלחתי לשחרר את הצרות בזרועותיו, הרגשתי שלווה... וזה היה פאקינג ממכר, נעים וטוב יותר מכל תחושה אחרת שחוויתי עם כל גבר אחר בחיי. ועכשיו, אני מכורה ואני רוצה אותו יותר ויותר - נועלת על אגנו עם רגליי ודוחפת אותו יותר אליי, גורמת לו לגנוח בלחש לשפתיי.

"איך המטופלת שלנו מרגישה?!" קול גברי מלא שמחה נשמע וגרם לי ולרוס להתנתק במכה, להסתכל אחד על השני במבט מהיר מלא חששות.

נתפסנו.

******

לא העלתי פרק אתמול כי חשבתי שתרצו טיפה הפסקה, לנשום ולהבין את כל מה שקורה בסיפור. אני רואה לפעמים שאתם טיפה חוששים לגבי מה שקורה... תסמכו על העלילה, תנו לזה לקרות.

רציתי לחשוף בפניכן את הכריכה לספר הבא - ׳אל תביס אותי׳ שיהיה ספר ההמשך ל׳היכון הכן צא׳.  שני הספרים יהיו הדואט הראשון שכתבתי!! אני מתרגשת🥰

הינה הכריכה:

מה דעתכן? (איפה שיש את ה-⛔️ זה בגלל שיש שם ספויילר😂)