היכון הכן צא

פרק 29 - רוס:

אני יורד למטה באיטיות במדרגות, כמו סבתא עם מקל. מרגיש את הראש שלי דופק בפטישים, הברכיים שלי חלשות, הידיים שלי רועדות. אני מרגיש מוזר, כאילו אני חולה. ואני בטוח שאני נראה רע. אז אני אנצל את זה לטובתי.
כשאני מגיע ללמטה אני רואה את ריילי חסרת שקט, היא מתהלכת בסלון מצד לצד ליד הטלוויזיה הכבויה, טלפון אחוז בידה על אוזנה והיא מדברת במהירות.
אני מעביר יד בשיערי הפרוע ומושך אותו לאחור, הולך למטבח ומוזג לי כוס מים קרים.
״כן, אני רק צריכה ש- כן אבל אני מבינה- את חייבת-״ כל רגע נשמע כאילו מישהו קוטע אותה, היא מעבירה את ידה בשיערה הבלונדיני והארוך שפזור באופן יפייפה על גבה עד לאגנה, לחייה סמוקות בזעם ועיניה הכחולות בורקות בחוסר סבלנות. ״סתמי כבר! הרגת אותי! שקט! נגמר!״ צועקת. גורמת לי לחייך חיוך קטן ותוהה.
״אני רוצה שתטפלי בזה, קלואי, רק שתסרקי את זה בשבילי!״ מעיפה את ידה באוויר כאילו דורשת בכל כוחה, למרות שרק אני רואה אותה מתחרפנת. ״וזואי - אני צריכה שתתחקרי את הסתומה שלא מדברת, תוציאי ממנה כל מה שאת רק יכולה.״ פוקדת. ״תודה, ביי.״ אומרת בקול קשוח ומנתקת בזעם, מיד פניה עולות ומסתכלות על שלי.

לרגע בא לי לקבור את עצמי - היא נראית כל כך כועסת - לא, לא כועסת - היא רותחת מזעם, שלרגע אני חושב שזה הזמן לפחד.  אני מסתכל עליה בעיניים מעט חרדות, מנסה להסתיר את ההרגשה שעוברת בגופי כשליבי פועם בחוזקה תחת מבטה הכחול בהיר שכאילו צורח עליי שאני דביל. אני מנתק את קשר העין המרתיע ולוגם מכוס המים שלי באיטיות, מנסה למשוך זמן.
היא צועדת אליי בשקט, נאנחת קלות, ומניחה את הטלפון על הבר בדיוק כשאני מתיישב על הכיסא הגבוה.
כמו בשיחת בירור של בית ספר... אני מרגיש כמו ילד קטן לרגע, לעזאזל.
״איך אתה מרגיש?״ שואלת, אני בולע את המים בגרוני ומסתכל עליה שוב, רואה שהיא נרגעה בזמן השקט. כמו ילד שמענישים בבית הספר... היא התכוונה לזה שאתה נראה חולה, רוס. תפסיק לחשוב בצורה מוזרה כל כך שמובילה לדברים לא רציונליים וכחולים. או שהם כן רצויים? הם כן...
״רע.״ אני נאנח, אבל אני ממש נהנה לראות את הבזק הדאגה שעובר בעיניה, את האכפתיות שהיא מסתירה ממני.
״זה ישתפר, מבטיחה.״ אומרת, מתיישבת מולי כשהיא לוקחת את הגומיה שנמצאת מסביב למפרק ידה, מתחילה לאסוף שיער לגולגול יפייפה בקודקוד ראשה.
אני מסתכל עליה בגבות מכווצות ועיניים צרות, ״מה את עושה?״ אני שואל בחשד ובולע את רוקי.
״מה אני עושה?״ היא מגחכת מעט ומחייכת אליי במבט מוזר. ״מה זה?״ אני שואל.
״מה זה מה?״ חוזרת אחריי.
״הגולגול, על הראש שלך. למה את עושה גולגול?״ השיער הבלונדיני שלה מחזיר ברק יפייפה וקורן, עיניה הכחולות זורחות וגלויות יותר לעיניי בדיוק כמו פניה החלקות והיפות.
״כי לא נוח לי עם כל השיער, הוא ארוך מידי.״ פותחת את הטלפון שלה כשהודעה נשלחת, גורמת לי להאנח בשקט כשהיא מורידה אליו את ראשה.
״אני צריכה לזוז, מצטערת. אם תצטרך עזרה תתקשר לאמא שלי, היא תביא אוכל.״
למה זה מבאס אותי? רציתי שהיא תישאר איתי כשאני חולה, שהיא תטפל בי.
״לא חושב...״
״כן חושב. אל תסרב לי. אני מספיק על קוצים ואני נורא, נורא משתדלת כרגע בגלל איך שאתה נראה.״ נאנחת, ״אין לי כוח לבשל כשאני חוזרת, אני רוצה שכבר יהיה כאן של אמא כדי שאני אוכל לאכול וללכת לישון כמו בן אדם רגיל, שעובד קשה, מאוד, מאוד, מאוד קשה.״ אומרת במבט חמור. מרגיש לי לרגע כאילו אני באמת חלק מהמשפחה כשהיא אומרת ׳אין לי כוח לבשל׳ וזה גורם לעקצוץ קטן בחזי.
לא הייתה לי משפחה לעולם, והיא לא תבין את זה כי מאחוריה תמיד היה מישהו תומך.
״איך אני נראה?״ אני שואל בחיוך קטן ומהסס. אני רוצה שהיא תחמיא לי, אבל היא לא. אני יודע שאני נראה כמו זבל כרגע, אני מרגיש ככה ואני גם מזיע את החיים שלי.
״כמו הצרות שלי, ותאמין לי, הן נורא, נורא, נורא קשות, כואבות ומסעירות.״ היא נשמעת כאילו היא בטרגדיה נוראית, ואת האמת שהיא באמת נראית כאילו עובר עליה משהו, אבל אני לא מצליח לשים על זה את האצבע בדיוק.
״מסעירות?״ אני מרים גבה, ״מה כל כך מסעיר בחיים שלך?״ אני עוקץ.
״רוס,״ אומרת בקול מזהיר, אני כבר רואה איך אני נסוג. ״אתה ככה מלעוף לישון במעצר הלילה, בחיי. הבוס שלך ואני נריב מכות על השיחרור שלך, אני אשאיר אותך להירקב שם.״ נוהמת ועיניה הכחולות והיפות מוצרות עליי בזעם.
״בסדר, בסדר.״ אני מרים ידיים באוויר בכניעה ומחייך אליה ברוח שטות. ״אל תסתכל עליי ככה ואל תחייך אליי ככה. אני כועסת עליך כל כך שבא לי לחנוק אותך...״ ממלמלת מתחת לאף, ״אבל בגלל שאתה נראה כמו הצרות שלי, אני אתן לך פור, תנוח טיפה לפני שאני אאבד את הסבלנות.״ אומרת, קמה ממקומה ומפזרת את השיער שוב כשהיא מסתכלת עליו במבט מיואש, כאילו רוצה לגזור אותו עכשיו. היא תופסת את התיק השחור שלה, תולה על גופה כשהיא מסדרת מעט את השיער ומתקדמת אל הדלת.
״אני רוצה לדבר איתך,״ אני אומר שניה לפני שהיא יוצאת, רגלי דופקת על הכיסא בלחץ מאחורי השולחן. היא לא יודעת כמה היא מלחיצה אותי הבוסית הקטנה הזאת. ״כשתחזרי אני אדבר איתך.״ אני אומר וזז בחוסר נוחות במקומי.
״כמו שאמרתי - כשאני אחזור אני אוכל ארוחת ערב ממעשי ידיה של אמא שלי, לאחר מכן אני אלך לישון במיטה שלי.״ אומרת במעט חולמנות.
אני חושב שאולי אני אכין, בתקווה שאני אצליח לעמוד על הרגליים בלי להתעלף.
ריילי כבר כולה מחוץ לבית, ולפתע ראשה מציץ שוב, השיער הבלונדיני שלה נשפך לצידי גופה והיא מחייכת אליי בשובבות ששובה את ליבי וגורמת לי לחייך אליה חיוך לא מוסבר. ״תגיד לה להחליף לי מצעים אם בא לה לפנק, הזעת במיטה שלי כמו מטורף.״ והדלת נטרקת.
משאירה אותי בבית השקט, בדממה המטמטמת.
עכשיו אני צריך להתקשר לאמא שלה... אמא קורה.

אל תשכחו להצביע אם נהנתן מהכתיבה שלי❤️ אוהבת אתכן ומתכננת לנו דברים ענקיים שאני מקווה שיגרמו לכן לעוף מהתרגשות!!🥰🥰