היכון הכן צא

~ פרק 16 ~

״קלואי!״ אני צועקת, זורקת עוד אבן על חלון הבית שלה. הבית של קולאי לא גדול מאוד, אבל הוא נורא גבוה. הקירות בצבעי חום בהיר בסגנון מצרי, החלון הגבוה של החדר שלה פתוח מעט אבל לא מספיק.
זואי שלצידי. מקפצת כבר מלא זמן ומתנשפת כמו חיה - תופסת את התיק בצבע כחול שלה וזורקת על החלון, גורמת לרעש צלצולים להשמע.
החלון נפתח שניה אחר כך בקול של אנחה ושערה השטני בהיר של קלואי מציץ החוצה כמו רעמה פרועה של אחרי שנ״צ.
״בואי לפה, סתומה! קבענו להיפגש ושכחת מאיתנו?!״ זואי מניפה את ידיה באוויר וצועקת במאמץ.
״מי זורק תיק על חלון? שתי מפגרות... איבדתי את השיט שלכן.״ ממלמלת בזעף ומגלגלת את עיניה.
״בואי לפה לפני שאני מושכת אותך מהאוזניים את כל המדרגות!״ אני צועקת באיום ורוקעת ברגלי על המדרכה של ביתה.
היא מעבירה עליי את עיניה הכחולות כמו שלי ומחייכת בחוסר ציניות, ״אני באה.״ אומרת בקול נשי, צווחני ודבילי, ונעלמת לתוך הבית כשאני וזואי נאנחות ומסתכלות אחת על השניה ביאוש.
זואי הולכת ולוקחת את התיק שלה מתוך כל העציצים והפרחים מתחת לחלון, מתחילה לנער אותו ולדפוק עליו בידיה כשהאבק ומלא אדמה מתפזרים מטה.
״באמת מי זורק תיק על חלון?״ אני שואלת בגבות מכווצות ומרגישה איך הצחוק נבנה בבטני בעקבות העצבים שהיא פורקת על התיק.
״אל תתחילי.״ נועצת בי את מבטה הקשוח ויוצאת מהעציצים, נעמדת מולי עם כתפיים משוחררות ועייפות.

לבסוף הדלת בצבע שחור של קלואי נפתחת, ״הינה הפסיכופטיות שלי.״ היא מחייכת, נראית מסודרת יותר בג'ינס כחול בהיר וחולצה לבנה כששיערה מגיע לגובה הכתפיים.
״הינה המברזנית...״ אני ממלמלת בזעם, ״בואו נלך, אני צריכה שתעזרו לי לעשות מוניטין.״ אני קורצת להן ומוציאה את מפתחות הרכב שלי כשאני נעמדת ממש ליד הדלת ומנופפת להן במפתחות.
הן מחייכות חיוך גדול ושובב, ״איך נעשה את זה?״ זואי שואלת עם גבה מורמת, כאילו מאתגרת אותי. ״אנחנו נשתתף בסדנא לטיפול בעצבים.״ אני מכריזה בחיוך שטני, ״אני אביא את וולטר בזמן שאתן תארגנו את השטויות האלה... עיתונאים, מצלמות לחדשות, רדיו... ווטאבר.״ אני מונה בידי דברים שיעזרו לי לפרסם שמועות על טיפול באלימות של רוס.
״את באמת חושבת שרוס יסכים להוריד ככה מהאגו שלו?״ קלואי מרימה גבה, מוציאה את מפתחות האאודי בצבע כחול בהיר שלה.
״אני לא שואלת אותו, או שהוא עושה את זה או שריילי תשלח אותו לבית שלו!״ מתרגזת זואי ורוקעת ברגלה.
״מה יש לך איתו?״ אני מרימה גבה במעט עצבים. זו לא תגובה נורמאלית, היא כועסת עליו.
״בגללו יש לי טיסה למיאמי! לעבור כל מיני סדנאות של בלשים! דברים שעשיתי בגיל פאקינג 20!״ צועקת ונאנחת, ״מגיע לו להוריד את האגו המסריח שלו.״ רוקעת ברגלה שוב.
״בסדר בסדר... לנשום.״ אני צוחקת, ״תארגנו לי אנשים, אני אביא את רוס. זה מתחיל ב18:30, אל תאחרו.״ אני נכנסת לרכב, שמה את משקפי השמש שלי ונוסעת רוורס כששתיהן מגלגלות לי עיניים ובוחנות את הרכב שלי.