היכון הכן צא

~ פרק 47 ~

*****

התיישבתי באי נוחות בכיסא העץ מול השולחן זכוכית של החדר של גריי, החדר עדיין ריק, מולי יושב טרייס הלחוץ, מעביר יד בשערו ונושף אוויר במתח נוראי.
המשפט האחרון היום... אין שום דרך להתחמק, ולא ישנתי דקה אחת כל הלילה. אני אראה את השטן שוב, אני אפגוש את עיניו האפלות, את האלימות הנוטפת ברוע לב חסר גבולות.... ולא תהיה לי דרך יציאה. הפעם המשטרה עשתה בדיקה מקיפה לכל המקום, וגם לא יהיה קהל במשפט, רק אני, טרייס, גריי, לואי ועורך דין חדש.
ישרתי על גופי את החליפה מצד לצד, לא יכולתי לסבול את ההרגשה הזאת של הלחץ והפחד ששרר בגופי.
שני שוטרים עמדו בצדי דלת הכניסה הפתוחה, ציפינו לבואו של הפושע... לואי גרינברג שאמור להיכנס לכאן בכל רגע.
רקעתי ברגלי עם עקביי השחורים וחשקתי את לסתי, הרגשתי זיעה קרה של לחץ מתחילה להתווצר על גופי.
ואז ראינו אותו – בא לקראתנו בז'קט עור שחור, שיערו החום נראה פרוע מעט, חיוך יהיר מתוח על שפתיו וזיפיו נראים טיפה שחורים יותר.
נשפתי אוויר בלחץ מבין שפתיי המבריקות מגלוס ורדרד ונעמדתי.
עורך דינו צעד מיד לפניו והושיט לי את ידו. הוא לובש חליפה שחורה, שיערו הבלונדיני טיפה נופל על פניו. "אני שון קופר, עורך דין החדש של גרינברג." חייך אליי בנימוס.
הנהנתי קלות, "אני ריילי סילבה, נעים להכיר." לחצתי את ידו והצצתי בחטף על החיוך הזדוני של לואי.
מיהרתי להסיט את מבטי, להתרחק ולהתיישב בכיסא העץ הפונה הצידה – אל הכיסא של שון קופר. כולם התיישבו, אבל השופט שאמור לשבת בשולחן לא היה... במקומו נכנס שופט אחר, צעיר יותר, נראה בסביבות גיל הארבעים עם משקפיים מלבניות וזקן תיש שחור עם טיפה שיער לבן.

"בואו נתחיל," פתח את המשפט בחיוך קורן, קמטים בצבצו בצדי עיניו החומות, "אני השופט ג'ייד מרפי, אני אקבל היום את ההחלטה הסופית ואין מקום לשאלות נוספות." אמר והתיישב, הניח את התיק השחור והמלבני שלו בצד על הרצפה וסידר את הצווארון שלו בבליעת רוק לחוצה. הנהנתי והנחתי לכל השאלות שעלו בי, לכל הדאגה שהציפה את ליבי... להיעלם.
נתתי מקום רק למקצועיות.
בטח גריי חלה ולא הספיק לשלוח לי הודעה... בכל זאת – רק שבע בבוקר.

"עורך הדין קופר, לצערך, אני לא רואה אופטימיות, הגיע הזמן להניח את הדברים על השולחן. נמסרה לי הקלטה מלאה על עסקה של מרשך עם דרו בייט, שנמצע במעצר כבר יומיים, מאז הפיצוץ. ההקלטה עברה סריקות מלאות, היא התממשה ואפילו יש בידי צילומי אבטחה שלה. שאגב, העבירו לנו ישירות מהממשלה. מה יש לך לומר להגנת מרשך?" אמר השופט.
הזדקפתי במקומי והסתרתי חיוך.
הממשלה... קלואי היקרה הושיטה יד לעזרה, שוב.
"מרשי עשה טעות, הוא מודה באשמה לגבי העסקה, אבל לא לגבי שום אשמה אחרת." אמר שון.
נעצתי בו את עיניי הכחולות, המומה ממילותיו החלטתי להתערב שוב.
"אודני השופט?" שאלתי בקול קטן והנהנתי אליו בכבוד. הוא הנהן אליי בחזרה, והחווה עם ידו שאדבר כשהשעון הכסוף שלו רטט טיפה על פרק כף ידו.
"אם אתה מסכים שבוצעה העסקה, אתה מוכן להודות גם בפשע שבוצע בעקבות העסקה? הרי בשביל מה מרשך הסכים להקים את המועדון ולתרום מכספו? ידוע לנו, לי לפחות, שזה בכלל לא מכוונה טובה." אמרתי בזעף.
מבטו של השופט ננעץ בי במהירות, "פואנטה, סילבה." נזף בקול... משועשע?
מיד הרצנתי ופלטתי נשיפה עצבנית כשאני מוציאה מתיקי השחור דף עותק של עסקת הסמים.
הנחתי את הדף בהחלקה איטית לכיוונו של השופט. "בדף יש את חתימתו של לואי ודרו, הסכם להעברת הרואין דרך הצד האחורי של המועדון." אמרתי וחייכתי חיוך קטן.
השופט הוריד את ראשו אל הדף, הפך אותו והצר עליו את עיניו החומות. "מתקבל. מה יש לך לומר שון קופר?" שאל.
"אני.. אמ., זה לא-" גמגם, מבטו עבר אל לואי וחזרה אל עיניו הקרות של השופט.
לואי שהתפרס לו על הכיסא כמו מלך, התחיל להתכווץ לתוך עצמו בבהלה.