מֵעֵבֶר

פרק שלושים וארבע-שלדים בארון

יש פעמים שהייתי מעדיפה שאני אהיה הבן אדם היחיד שיעמוד בעולם, אראה את הטבע, לא אפחד, אלך בביטחון ולעולם לא ארגיש קטנה עם עצמי, נפשית. אני רואה לבנה ועוד לבנה, קושי ועוד קושי, מתווסף והולך, אבל הוא נבנה מחדש, בכל פעם.  לא משנה עד כמה אני מנסה את הכי טוב שלי, לא משנה אם אני אהיה הכי טובה שיש, תמיד יהיה משהו שיהרוס לי, שיוציא משליטה את כל מה שאיזנתי, אבל אני מניחה שזה תמיד ככה, לא?

אני בוהה באוויר, שותקת. מה אני כבר יכולה להגיד? סליחה, לא ידעתי שתומר רואה בי כמישהי אחרת, יצאתי עיוורת, או שהוא בחר להסתיר את זה בצורה שהיא יותר מידי טובה. אני יכולה לדמיין את המבט הריקני שלי ואת השיערות שסותרות לי את הפנים בסתמיות, אני בכלל לא מייחסת להן חשיבות, אני מרגישה כל כך מיואשת,

אני נושכת את השפה התחתונה שלי, נותנת למחשבות לעוף, לזלוג לאין-סוף. הרי הן עושות את זה גם אם אני לא נותנת להן בכל מקרה. אני יכולה לשמוע את הגלגלים במוח שלי זזים, מנסים למצוא פיתרון כלשהו, אבל אני ממשיכה לעמוד ולשתוק, למרות שזהו צעד שגוי, אני מודעת לכך.

״למה אתה חושב שאני עושה את זה בכוונה, עומרי?״ אני מפנה את מבטי אליו, הקול שלי נוטף זלזול ואני מביטה בו במבט כלא יאומן, הגבה שלי מורמת והמבט שלי זולג, אני מזלזלת בו, אני מזלזלת באימרה שלו ואני מזלזלת בדרך שהוא בוחר להציג דברים, היא מעוותת.

הוא בוהה בי למשך כמה שניות, מגרד את הזקן שלו ומנסה למצוא תשובה מספיק טובה, לרגע, אני באמת חושבת שאין לו תשובה מספיק טובה. ״אם להגיד את האמת? בלי לפגוע. את תקליט שבור ים, את חמודה מידי, את מנסה למצוא את הדרך ללב של בן אדם, את עושה את זה. ואת לוקחת אותו בין הידיים שלך, אבל בסופו של דבר, מה זה שווה אם הוא בין הידיים שלך אבל את מנפצת אותו לרסיסים קטנים?״ הוא שואל אותי ומניף את ידיו באוויר בתנועות אדישות.

אני מצחקקת מעט, ״אני זו שהורסת הכל? אותי גירשו מן הבית לפני שהספקתי בכלל להביע עמדת נגד בעניין שקרה לפני שנים, שנים! אותי חסמו בווטצאפ לאחר שניסיתי להסביר את עצמי, ישבתי שבורה וסביר מאוד להניח שידעת את זה עומרי, אל תנסה להוציא אותי חסרת התחשבות, אל תנסה להגיד שאני זוהי שחיבלה בקשר!״ אני מדברת בקול שמבהיר את העמדה שלי, אני רוצה לסתור לו, אני רוצה שהוא יתעורר על עצמו, שיבין שהוא פוגע בי כל-כך.

הוא סותם את פיו, נראה ממש מהוסס. ״אין לי מה להגיד לך.״ הוא אומר, לוקח את חפציו ונראה שמתכוון ללכת, הוא זה שבורח הפעם? לאפשר לזה לקרות? מה אני אמורה לעשות, לעזאזל.

״לפחות הפעם השארתי אותך בלי מילים.״ אני מתעלמת מתומר שעומד שם, נמאס לי מהכל ואני לא רואה את עצמי מתמודדת יותר עם הסיטואציה, גופי סותר קלות לגופו של עומרי בדרכי החוצה, למרות שהוא רצה להיות זה שבורח, עשיתי זאת לפניו, שוב.

*

״שמעתי שהיא יצאה מהארון.״ רום מראה לי תמונה של מישהי שהכרנו לפני שנתיים, היא הייתה פחות או יותר חלק מן החבורה שלנו, קראו לה אלי, היא נעלמה עם הזמן ובאותו הזמן לא היינו מספיק מגובשים בשביל לדעת לאן היא הלכה.

״וואלה,״ אני שואלת אותו ומרימה את הגבות שלי כלפיי מעלה, אני מתרווחת באטיות על הספה ומושיטה את רגליי קדימה, ״זה מפתיע.״ אני די מסכמת את הרגשות שלי.

״כן, אבל לא משהו מיוחד,״ הוא זונח את הטלפון שלו בצד וממשיך להעביר ערוצים בטלויזיה. אני מהנהנת לנגד תשובתו של רום מבלי לשים לב,

אני מודיעה לרום שאני הולכת לתפוס תנומה ומתקדמת אל החדר שלי אשר נמצא הסוף המסדרון הישר והלבן, המסדרון נטול מתמונות והוא חשוף, דומה לרגש שלי באיזשהו מובן עכשיו. אני חשופה, חשופה מידי.

אני לוקחת את הטלפון אל בין הידיים שלי, לא באמת הולכת לישון כמו שאמרתי לרום, אלא רק נועלת את דלת החדר ושוכבת על המיטה הנעימה והרכה.

הודעה קופצת לי למעלה, אני רואה את הידיים שלי מתחילות לרעוד ואני נושכת את שפתיי, עומרי שלי השם שלו מוצג על המסך, הוא הוריד חסימה כנראה, והמלל ככר מראה על קרא עוד, אני נכנסת אל ההודעה, זונחת את העובדה שהוא יראה שני ווי כחול בשניה הראשונה שהוא שלח את ההודעה, האגו שלי נשאר אי שם מאחור עוד מזמן.

עומרי שלי- אני לא בן אדם של הרבה דיבורים, נראלי את שאת יודעת את זה ים, אני לא יודע מה להגיד לך? סיבכת אותי, דפקת אותי, דפקת אותי לגמרי חזק, אני לא יודע מה לעשות עם עצמי, אני מרגיש חסר ואני מרגיש לא שלם, אני בעיקר מרגיש כוסית שאני רושם את ההודעה הזאת. לא יודע אם זה היה הצעד הנכון לחסום אותך, אני יודע שאת נפגעת ממני אבל אני בבלאגן כל כך גדול, הלוואי והיית מבינה, הכל נוחת עליי, הכל כל כל מבולבל, לא שלם. יצאתי דפוק אולי, אני מודה, הכל כל כך מבולבל ולא שלם, אבל יש פעמים שאני תוהה לעצמי אם זה היה טוב להיכנס לכל הבלבול הזה איתך, לכל הבלאגן המתמשך, סליחה שאמרתי לך שאת מסובכת ואת מביאה רק צרות, אני גם אחד כזה, יש לי הרבה שלדים בארון שאני לא פותח ולא יודע אם אי פעם אני אפתח אותם, אני חושב שלא נעבוד, אם להיות כנה, אני אוהב אותך, הנשמה שלי משתגעת כשאני חושב עלייך, אבל מה זה שווה אם אנחנו הורסים אחד את השניה? מחרבים את הנשמות שלנו וגורמים להם לצרוח מבפנים, אני מרגיש שאני רוצה לקרוע את העור של תומר כשאני רואה אותו לידך, עומד ליד מה שאני רוצה ואני מתחנן לעצמי שאני אחליף אותו, אני חושב שאת לא מבינה על כמה דפוק אני, אני קנאי בצורה מטורפת, אני לא יכול לראות את זה לעזאזל, זה כל כך רעיל, למה זה חייב להיות ככה? הקשר שלנו מתרחב בכל שניה שעוברת, בכל דקה, אני מרגיש אנחנו אלה שמחרבים אותו, לא אנשים אחרים, אנחנו גורמים להכל להראות דפוק, אני מנסה להאשים רק את עצמי, אבל אני יודע שזה לא נכון, אני כל כך אוהבת אותך אבל זה כל כך דפוק. סליחה.

אין לי דמעות, הן לא זולגות, אני מרגישה שהמאגר שלהן פסק, הנשמה שלי צורחת, אני יודעת שהוא צודק, אני יודעת שזה דפוק, אני כל כך מבינה אותו, את הכאב שלו, את הצער המר.

אבל אולי הוא צודק, אולי אין בשבילנו סוף טוב.

פרק קצר לגמרי, ועוד אחרי מלא זמן. מצטערת.