מֵעֵבֶר

פרק שלושים- האמת הכואבת

״נקודת השבירה הייתה שעזבת אותי, השארת אותי שבורה, טובעת בתוך נהר הדמעות של עצמי וזועקת לעזרה, כל איש שעבר לידי- רק הוסיף עוד טיפה של מים אל הנהר.״

•
השמיכה מכסה את גופי ברשלנות, אני רוצה לקבור את עצמי מתחתיה ותחת איתה לקבור את כל רגשות האשמה שמציפות את הלב שלי בכאב, אני מרגישה את הכאב בכל פעימה של הלב שלי, את הלב שלי סוחט את כל הצער שבתוכו ובמהירות ממלא את הגוף שלי, הנשמה שלי זועקת אבל אני לא נותנת לאף אחד לשמוע אותה.

דלת החדר שלי נעולה וסגורה כבר יומיים שלמים, למרות שמבחינתי עבר הרבה יותר זמן מאשר יומיים, פניי נפוחות מדמעות ואני מתקשה להאמין לכל מה שקורה לי, לפעמים הייתי שמחה כאשר היה לי זמן עם עצמי ואנשים היו עוזבים אותי למשך זמן מה, הפעם זה כואב וחותך את הלב שלי לחתיכות קטנות, אני מרגישה את הלב שלי כלוא בתוך כלוב.

אני פותחת את הטלפון שלי, מורידה את מצב ה׳נא לא להפריע׳ ורואה את ים ההודעות שמציפות את הטלפון שלי, אני על סף שבירה ומחכה להחזיר אותו למצב שבו לא נשלחים אליו כלל הודעות, אני רק רוצה לראות האם יש שני ווי כחול להודעה ששלחתי לעומרי ביום שעזבתי אותו דומם והחלטתי לחזור לבית שלי על מנת לא להרע את המצב שהיה כבר גרוע לחלוטין.

״אני מצטערת, לא יודעת עם הסליחה שלי שווה משהו כרגע, אני שבורה, מצאתי בך כנחמה שלי עומרי, אחרי שהרבה זמן חיפשתי אחד כזה הרגשתי בך כמקום מפלטים. הייתי בת ארבע עשרה עשיתי טעות, אני יודעת שזו אחותך והיא כנראה קרובה מאוד לליבך. אבל באותו הזמן אני הייתי זו שאיבדתי את אחותי שלא הייתה בחיים כבר, הכאב שלי היה קשה מנשוא והחלטתי לפרק את הכעס שלי במקומות אחרים ולא מוצדקים, לא אגיד שהכעס שלך לא מוצדק, אבל אני חושבת שאתה שוכח את העובדה שהייתי בסך הכל בת ארבע עשרה, מה ידעתי על החיים שלי? אני בת עשרים ושניים עכשיו, חלף כמעט עשור שלם, אל תעניש אותי על דבר הזה ואל תגרום לזה לסיים את הקשר שלנו, אני מתחננת עומרי. אני יודעת עד כמה אתה מתאמץ ואני יודעת שלא התכוונת למה שאמרת לי היום, אני מקווה לפחות. המילים שזרקת כלפיי שמשו כנשק, אבל אין לי אגו ואני מוכנה לשים את זה מאחור, אני חושבת ששנינו אנשים בוגרים, ושנינו יכולים להכיל את העבר אחד של השני, לא סיפרתי לך על זה עומרי כי אני מתביישת בזה, לא ידעתי שזוהי אחותך הקטנה, לא בזמנו וגם לא עכשיו, עד היום. בבקשה תעשה את השיקולים הטובים שלך ותשלח לי הודעה עומרי, אני באמת אוהבת אותך.״

אני גומעת את רוקנ בכבדות לאחר שאני קוראת את ההודעה שרשמתי, דמעות מציפות את עיניי כשאני רואה שעל המסך מתנוססים שני ווי כחול ותמונת הפרופיל של עומרי נעלמה, הדמעות כבר מטשטשות את תמונת הצ'אט שלנו עבורי ואני משמיעה צליל אנקה כבד ורועש, אני נועצת את ציפורניי בבשר הידיים שלי על מנת לפצוע את עצמי עד זוב דם, הרגשתי את הכאב שאני רוצה להרגיש.