מֵעֵבֶר

פרק עשרים ושמונה- אהבה הגובלת בשנאה

אכלת ממה שהשארתי לך במקרר? אני קוראת את ההודעה שגורמת לטלפון שלי להידלק, נשארתי לישון אצל עומרי אחרי המשפט ומוקדם יותר בבוקר הוא יצא לאימון יחד עם חברי הקבוצה,

לא דיברנו על הנושאים שליאור העלתה, העדפתי לעשות כך והוא נתן לי את המרחב שלי ולא לחץ, הוא לא הוציא מילה איד בקשר לנושא הזה, הערכתי אותו על כך. אני יודעת שהוא דואג לי לאור ההודעה שהוא שלח לי עכשיו, הוא דואג שאני מרעיבה את עצמי עכשיו,

״ברוקי?״ שאלתי את דור לאחר שאמר לי שכל החבורה יושבים ברוקי, המסעדה הקרובה לבית ספר, הוא הנהן לעברי ולא פתח את פיו, רק נטל את תיק הגב השחור של אדידס על הכתף שלו והכניס את מחברת השורות אל התיק ברפיון, היא כמעט ונפלה לו אך תפסתי לו אותה ברגע האחרון.

״אני לא יכולה לבוא.״ אני פולטת מבלי לחשוב לכיוון של דור, אכלתי היום כבר פעם אחת, אני לא יכולה לאכול שוב, זה יותר מידי, ארוחה אחת זה גם יותר מידי.

״ההורים שלך בחו״ל, מה יש לך לעשות בבית? אני מתערב שאין לך מה לאכול בבית ואת לא בדיוק בשלנית, שבי איתנו לארוחת צהריים ולכי.״ דור מבקש ממני ומנשק את המזוזה לאחר שיוצא מדלת הכיתה שלנו, לאחר שצעק לילדים הנותרים שם להתראות.

״אני הולכת לסבא שלי, אני אוכל שם. הבטחתי לו שאני אגיע לבקר.״ אני מושכת בכתפיי כלפיי מעלה, מנסה להיראות מספיק משכנעת למרות שבליבי אני זועקת ללכת איתם, אך המוח אינו מרשה לי, הוא מחושב.