מֵעֵבֶר

פרק עשרים וחמש- שלווה טהורה

אין שום זמן לצדקה, או לצדק. אנחנו חיים את החיים שלנו והם עוברים לנו בשניה מול העיניים, מה שהיה לפני יום- מסתבר שעברו שלושה שנים מאז, הזמן עף והחרטות עפות איתו. אבל בכל חרטה יש צדק, הצדק הוא זה שחרור לנו בלב והוא זה שבונה אותנו להיות מי שאנחנו, מתוך כל הדמעות- אנחנו צומחים להיות מי שאנחנו, הדמעות אינן נשפכות לשווא, הן מסמלות את כל קברת הדרך שעברנו ועד כמה זה קשה להיפרד מכל קברת העבר,

המון ינטשו והמון יעזבו אותך בתמונה לאנשים אחרים, הם לא שווים את הכאב שלך ואת הצער שלך, היגון שלך שיישפך לתוך עצמו, שאף אחד לא יודע- בפינות הכי קטנות של הלילה- הוא ילך לשווא, הדמעות המלוחות שנופלות לנו על הפנים הן אלו שמחזקות את הנפש שלנו, את הלב והן מראות את החוזקה שלנו.

ההורים שלי נהגו להגיד לי שלבכות זה מראה על חולשה, ובני משפחת אברהמי אינם מראים חולשה לעולם, חולשה זה לחלשים, כפי שזה נשמע. היינו חייבים לעטות את אותה המסיכה המזויפת על הפנים שלנו בכל פעם שבה היינו נראים לנגד עיניי הציבור, חלילה לא להרוס את שמם של אבא ואמא, הרופאים הכה מוצלחים, היינו נספים אליהם בצער אך עם חיוך מזוייף על הפנים.

לא חשבתי אי פעם שמישהו יוכל לאהוב אותי על כל הפגמים שבי, היו לי הרבה מאוד פגמים והייתי מודעת אליהם, הייתי מודעת לעובדה שאם אני אפתח צלקת אחת זה יגרר לשניה, וממנה לעוד אחת ועוד אחת, המסלול לא יגמר, אני נוהגת לפתוח את הלב שלי בפניי אנשים אבל לאחר כמה מילים הם כבר טורקים לי את הדלת בפרצוף, זה קרה לי לא פעם ולא פעמיים, בסופו של דבר אני לא סומכת על אנשים, הם נוהגים להכאיב לי.

תמיד היו משקרים לי, כשהייתי ילדה היו מרעיפים עליי שקרים מכל עבר, מילאו אותי בהם ואני הייתי נופלת בפח. אני נוהגת להגיד שכיום אני כבר לא נופלת לתוך מסכת שקרים אבל אני טועה בכל פעם מחדש כשמישהו אחר מרעיף את השנאה שלו כלפיי,

״אני לא מאמינה לך,״ אני פולטת מבעד לפה שלי בשיניים חשוקות, אני מרסנת את עצמי לאחר הזיכרונות שהרעיפו בחזרה את המוח שלי, שנאתי את העובדה שנפלתי בפח של כל אחד, כמו כולם.

אני נאנח בחוסר אמון ופולט גיכוך מתחת לשפתיים הרכות שלו, אני כולאת את זוג שפתיי יחד עם שיניי בהיסוס, מחכה שעומרי יוציא את המשפט מן הפה ושבור את הדממה שהחלה לשרור בחלל האוויר המלא רק בנו ובלבבות הפועמים שלנו,

״איך את יכולה לא להאמין לי?״ הוא שואל ותופס את שיערות ראשיו בכפות ידיו בתסכול רב, ״אני בחיים לא אמרתי את המילים באלו לאף אחת, אני אומר לך מה שאני מרגיש, איך את יכולה לעזאזל לזלזל בזה?״ הוא שואל אותי ומעביר את עיניו הירוקות אליי, אני לא מצליחה לזהות כנות, אך גם לא שום כוונה זדונית, אני לא מצליחה לקרוא אותו כרגע וזה מעציב אותי.

״אני לא מזלזלת בך, אבל אני לא חושבת שאתה מכיר אותי מספיק בשביל לקבוע שאתה אוהב אותי. יכול להיות שאתה נמשך אליי, אני לא סותרת את העובדה הזו, כי זה נכון גם מהעמדה שלי. ואני לא מתיימרת לשום זלזול שבעולם. אני חושבת אבל שיש בי מספיק תמרורים מובהקים של עצור בי, אבל זה בי. זה לא קשור אלייך-״ אני מתחילה להגיד את מה שיושב על הלב שלי, מנסה לגרום לו להבין מדוע אני חושבת את מה שאני חושבת ועד כמה אני כלל לא מתיימרת לזלזול, אין בי שמץ כזה, טוב אולי טיפה.